"קים! בואי מהר! היא התעוררה שוב!"צעקה לי וקטעה את מחשבותיה של קים.
"מה?! על מה את מדברת?" "את יודעת טוב מאוד על מה אני מדברת" אמרה לי וחייכה חיוך מסתורי, "זאת אליזבת! ילד מהמגורים של דיוויד שמע אותה!"
"נו באמת לי! את יודעת שאני לא מאמינה בשטויות האלו!"
לי הייתה הילדה הראשונה שקים הכירה כשהגיעה לפנימיה. ללי יש שיער ארוך ומתולתל בצבע כתום חזק ופניה מלאות נמשים, היא גבוהה ורזה. הוריה מתו כשהייתה קטנה והיא ואחיה הקטן ג'רמי עברו ביחד לפנימיה.
"מה לוקח לך כל כך הרבה זמן?" שאלה מיקה שכרגע נכנסה בדלת.
"הפרינססה לא רוצה לבוא" ענתה לה לי תוך כדי שהיא מדגישה את המילה 'פרינססה'.
לי ומיקה הפנו את מבטם אחת אל השנייה, התקדמו אל עבר קים ובבת אחת הפילו אותה מהמיטה.
קים קמה באי רצון והלכה אחרי הבנות לכיוון המרתף.
כשהבנות הגיעו ליעדן הוא היה מלא בילדים, חלקם קטנים וחלקם גדולים. העובדה שקים וחברותיה בנות 17 לא הפריעה להן להתנהג מדי פעם כמו ילדות קטנות ולהאמין לאגדות.
אליזבת הייתה אשתו המנוחה של רוברט אריסון- מייסד הפנימיה. מספרים שהיא הייתה קשורה לפנימיה מאוד ואהבה ללכת אליה בכל פעם שהזדמן לה. אומרים גם שכל פעם שאליזבת רצתה להיות לבד , לחשוב קצת , היא הייתה הולכת למרתף ומתבודדת. קים חשבה שזה קצת מוזר, איזה מן בן אדם ירצה להיות לבד במרתף?!
הילדים בפנימיה מאמינים שלאחר שאליזבת נפטרה הרוח שלה עברה לגור במרתף הפנימיה ומאז היא רודפת אותו. כמה ילדים סיפרו שהם ראו אותה, אישה יפה עם שיער גלי ארוך הצבע הדבש, לבושה בשמלה לבנה חגיגית. אבל קים לא האמינה בשטויות האלו, היא הגדירה את הכל כ-'שטויות במיץ'.
המורים והמשגיחים בפנימיה הגדירו את קים כ-'מטרד פוטנציאלי', היא הייתה ילדה מרדנית ועשתה רק מה שבראש שלה, כל חייה היא חלמה על דבר אחד, והוא לקבל חופש, בלי אנשים שישלטו בה ויגידו לה מה לעשות.
לקים יש אופי חזק , הילדים בפנימיה אף פעם לא ראו אותה בוכה, דבר שמאוד אופייני לילדים שם בגלל הרקע שממנו הם מגיעים.
אבל הם לא יודעים דבר אחד, לפני שהעבירו את קים לפנימיה, כשהיא עוד הייתה בבית שלה, ביחד עם ההורים שלה ואחיה הגדול, היא הייתה ילדה בכיינית, היא הייתה בוכה מכל דבר קטן והייתה עצובה כמעט על הזמן. אך ברגע שהחליטו להעביר אותה לפנימיה, קים נשבעה לעצמה שלא תבכה יותר לעולם, לא משנה מה יקרה. למרות שזו משימה מאוד קשה, בינתיים קים עומדת בשבועתה , היא לא הזילה ולו דמעה אחת כל ימי שהותה בפנימיה.
הילדים ניסו להידחף כדי לתפוס מקום טוב ולראות כיצד שוברים את המנעול ונכנסים ל-'אזור האסור'- כפי שהמורים מכנים אותו.
"באמת הגיע הזמן שתבואו! כבר חשבתי שאליזבת תירדם שוב לפני שתהיו פה!" אמר דיוויד.
דיוויד הוא הידיד הטוב של הבנות , יש לו שיער מתולתל קצר בצבע שחור ומשקפיים, הוא... איך אומרים....'חנון מחשבים' אבל תמיד יודע לתת עצות מעולות כשצריך.
לפתע נשמע קול ריסוק חזק, וחלק מהילדים צרחו. "זה מייק! הוא הצליח לשבור את המנעול!" דיוויד שכבר הספיק להתרחק צעק אל עבר הבנות.
ואז, הופיע צל גדול וחסם את אור השמש של הבוקר, הילדים הרימו את מבטם וכשראו את העצם הענקי שגרם לצל הם נמלטו והתחבאו במקום המסתור הקרוב ביותר.
קים הרימה את מבטה לכיוון מקור הצל. זה היה ג'ורג', הבנאדם שכל ילד ששמע את שמו הצטמרר. ג'ורג'- או כמו שהילדים בפנימיה כינו אותו-ג'ו המשוגע- היה המשגיח שאחראי על העונשים, הייתה לו מן טכניקה מוזרה כזאת של 'פגע וברח', הוא היה מעניש את הילדים בצורה חמורה ואז היה מביא תירוצים למורים למה זה הגיע להם. והמורים-ברוב טיפשותם קונים את הסיפורים המופרחים שלו.
"תברחו!" צעק דיוויד לעברם של הבנות. קים מיקה ולי פרצו בריצה אל עבר המעונות , אך באמצע הריצה רגלה של קים נתקעה בגדר חלודה שהוצבה בצד הדרך, קים נפלה ארצה ונאנקה מכאב....
המשך יבוא...
איך?
אני רוצה לשמוע את דעתכם.....(אני רומזת שתגיבו...)
טודלו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
