יש כאילו הרגשה רעה כזאת באוויר, תחושה של "לא בא לי לראות אותך עכשיו",

אבל כזאת שהיא לא רק עכשיו, היא גם עוד שעה, ובסוף היום ובשבוע הבא.

כאילו שאף אחד לא רוצה לשמוע ואף אחד לא רוצה ממש לדבר איתי.

אני יודעת שזה בטח בראש שלי, בגלל כמה דברים שגררו לדברים אחרים, כמו שאמרתי אצל יוני.

שזה מצטבר. כי אם היא אמרה שהיא לא רוצה לראות אותי עכשיו, חמש שניות אחרי זה גם מישהו אחר לא יכול לדבר,

ואז מישהי אחרת עושה לי "נו עזבי אותי, אין לי ראש לזה עכשיו" לפני שהספקתי לומר מילה, ויש הרגשה כאילו שמתרחקים ממני,

ואני מנסה להיות יותר נחמדה ולחייך למרות הכל, אבל קשה לי. ממש קשה לי. זה אמור להיות בלוג אופטימי, אבל זה לא.

זה גם לא מעניין אף אחד כמה שאני שמחה או כמה שטוב לי. לא רק שזה לא מביא תגובות, אני גם לא מצליחה לכתוב אמיתי,

כאילו מה שבא לי לכתוב.

אז אנשים, תהיו יותר נחמדים.

כי אני באמת אוהבת כל אחת ואחת פה בקבוצה,

ואף אחת לא חייבת להיות חברה שלי או של מישו אחר,

אבל זאת קבוצה.

אז בואו נדבר אחת לשנייה בקצת כבוד,

או לפחות שנדבר, בכלל. כי יש הרגשה שאי אפשר לדבר על כלום פה,

בתוך הקבוצה. גם עינב אמרה את זה וגם הרבה בנות אמרו שאי אפשר ככה להיות קבוצה

ונמאס לי לשתוק ולהסתכל על כולם מהצד.

לא רק שזה משעמם, זה גם ממש מעצבן לא להגיד אף פעם מה שבא לי להגיד.

ואם אני אומרת, אף אחד לא באמת מקשיב או שעוצרים אותי באמצע.

אני לפעמים שוקלת פשוט לא לדבר.

לשתוק עד הסוף ולראות את כולכם מהצד. לפחות אי אפשר להיפגע ככה.

אני לא יודעת מה להגיד כבר. בא לי לקבור את עצמי עמוק באדמה.

שאף אחד לא יראה אותי יותר.

ואתן יודעות מה?

אנחנו? קבוצה? עאלק.

ושכל אחת תפרש את זה איך שהיא רוצה.