אבל אני שותקת.

וזה תמיד יוצא על האנשים הלא נכונים.

עכשיו לא רק שלא מרשים לי לצאת לטיול של המש"צים,

(מצדי שאני ישלם עליו אבל זה עדיין לא.)

גם חרא לי בבצפר, אני מתדרדרת בציונים,

תגידו מה שאתם רוצים- כבר לא בא לי כלום,

אני מרגישה שאין לי טעם לחיים כבר.

גם אם אני שמחה ומחייכת וצוחקת לפעמים,

זה כבר לא אותו דבר.

אני לא יודעת אפילו מאיפה להתחיל.

כבר לא אכפת לי מכלום, לא מזה שאין כסף,

או שאני נראית רע,

או שאני הכי גרועה בקבוצה,

או שאני מתדרדרת בלימודים,

או שאני ממש אגואיסטית-

כלום לא מעניין אותי. זהו.

אני חיה את הרגע כי אני צריכה לבזבז כמה שיותר זמן עד המוות,

פעם הייתי מחכה לדברים, הייתי רוצה ללכת לאימונים,

לפעמים אפילו לבצפר- סתם כדי לראות אנשים.

היו לי חברות אמיתיות פה בהוד השרון,

ועכשיו אין לי כלום. אני סתם שמנה ומכוערת. אין לי כדורסל,

או חברות טובות, או סיבה טובה להמשיך ללמוד, או משהו.

הדבר היחיד שמעניין אותי זה איך בדיוק אני מסיימת את העבודה באומנות עד מחר.

זה הכל.

אף אחד פה לא מבין כלום.

לפעמים אני חושבת שאני באמת לבד בעולם, ושכולם פה חייזרים.

ואין אף אחד שמדבר איתי באותה שפה.