אני מרגישה מזויפת, ריקנית, כמו איזה אחת שלא קשורה לכלום.

אף אחד לא רוצה להקשיב,ומי שרוצה-זה בשביל לספר לכל העולם מה אני מרגישה. או שאני לא באמת סומכת עליו.

יש אנשים עם כוונות טובות, אבל קשה למצוא אותם.

למה אני צריכה את זה? למה... למה אני צריכה את הבלוג הזה?

הבלוג שהרס אותי, ששרף אותי, גרם לי להבין דברים ששברו אותי לגמרי, ועוד יהרגו אותי.

נמאס לי לבכות, די. נגמרו לי הדמעות.

אני רוצה לפעמים רק לשבת ולנשום עמוק, להירגע, להתמלא באוויר.

אני רוצה לפעמים לשבת לכתוב שעות על גבי שעות.

אני רוצה לפעמים ללכת לישון ולא להתעורר.

אני רוצה קצת שקט, שקט נפשי.

למה אי אפשר לפתוח דף חדש, נקי?

יש לנו אפילו מאמן חדש, וכבר הוא סימן אותי.

טוב, נו. זה רק ספורט.

או בעצם לא ספורט, כי אני לא הולכת לשחק אפילו דקה בשנה הזאת.

כי תמיד יש מי שיפיל אותך,

ויוכיח שאתה לא שווה.

הרבה בנות אני יוכלה לקרוע בלי לנסות אפילו,

למה אתן כל כך מזלזלות בי?

נו, תגידו את זה.

אני גרועה, אה? לא שווה. אתן יותר שוות.

אני לא אגיד שאני איזה כוכבת (כי אני לא)

אבל יש גבול. אני לא הכי גרועה בקבוצה.

או שאולי... אולי אני כן?

אף פעם לא ריחמתי על החלשים,

כי תמיד הייתי אחת מהם.

אוף, זה פשוט מיותר.

הפוסט הזה, הבלוג הזה.

אבל אני מכורה. פשוט מכורה.

כל תגובה מיותרת פה.