הכל נעשה בשקט-בשקט,

בלי שאני שמה לב,

כל כך קרובות אבל גם כל כך רחוקות.

איך הגעתי למצב הזה?

צללתי למים עמוקים מדי, ועכשיו קשה לי לעלות בחזרה למעלה.

להגיד את האמת?

אני רגילה להיות החלשה,

זאת שלא שמים לב אליה,

זאת שמנסה להגיד משהו ואף אחד לא שומע,

זאת שבסוף תמיד, אבל תמיד מתחילה לבכות.

אני דמה קווין. מודה, אוקיי?

אני שחקנית. אני יכולה לזייף.

אבל היום? זה היה כל כך אמיתי,

הרגשתי שאני ממש נשברת לאלפי רסיסים,

מתפרקת ומתרחקת. הבנתי פתאום,

שזהו, כלום כבר לא כמו שהוא היה.

ואיך יריב אמר? "תהיה פה תחלופה של בנות בטופס."

אני תמיד אהיה זאת שירשמו אחרונה,

ותעלה אחרי שכבר יהיה הפסד בטוח.

אני חופרת לעצמי בורות ונופלת בכולם.

לפעמים אני תוהה למה אני בכלל משחקת כדורסל.

כיף לי לבכות? לרוץ? להזיע?

למה אני צריכה את זה?

אבל אני השנה נשבעתי שאני לא אפרוש,

רק אחרי שכולם כבר יהיו ברמה נמוכה מדי בשבילי.

ואז אני אפרוש לקבוצה אחרת.

אני מאמינה בעצמי. עד איפה שאני יכולה. :\

אני דוחה את עצמי.

מה, קצת קשה אז נשברים?!

קשה יש רק בלחם, ופינוק זה רק שמפו.

אני לא חשובה,

אני סתם. התחלתי מאפס,

וירדתי הרבה יותר מדי מתחת לאפס.

אני הפסקתי ליפול,

אבל אין לי כבר כוח להמשיך.

חבל שכל מי שהתאבד בהצלחה כבר מת. :(