כשהלכת, הבנתי כמה אהבתי אותך. הבנתי שהיית הכל, שהעולם שלי סבב סביבך.

אף פעם לא דיברתי עליך כי לא ראיתי את זה כמשהו רציני. לא היינו ביחד כ"חברים" אף פעם,

רוב הזמן היינו ב"יחסים פתוחים". ה"חברה" הכי טובה שלי, שידעה עלינו כבר אז, היחידה שהכירה אותך,

אמרה שאתה חרא של בנאדם ושאני לא אתקרב אליך. שלהיות איתך-זה להיפגע.

אני לא ידעתי אם להאמין לה או לא, אז רציתי "יחסים פתוחים"-לא להתחייב ולא להיפגע.

אחרי בערך חודש ככה, אתה אמרת שאתה אוהב אותי. לא אהבתי אותך. מבחינתי היית עוד אחד מהם.

ואז, האמנתי שעם ה"ביחד" תבוא האהבה. והיא באה.אהבה בכוח.

והיה הכי טוב בעולם. עד שהחלטת לקום וללכת, ולא שמעתי ממך יותר.

וביום שישי בערב, אחרי השיחה שלנו-כ"כ בכיתי.

ואני לא יודעת אם זה מאהבה אליך, או משנאה, או מגעגועים.

אף פעם לא אהבתי מישהו כמוך, ואף פעם לא שנאתי אף אחד יותר ממך.

כ"כ מוזר.