Adventures in Wonderland

החוקים של המשחק הם כאלו:

אני יכולה לספר לכם כל מה שאני חושבת,להיות בוטה כמה שאני רוצה ואמיתית כמה שאפשר,

בתנאי שהם, לא ידעו מילה,שהם, לא יקראו פה,

או לפחות שאם כבר יקראו פה, לא יצליחו לנחש מי נמצא מאחורי המילים האלו,

מי נמצא מאחורי הבוטות הלא כלכך ברורה מאליה שלי,

ולכן, מרגע זה, ועד ההחלטה שלי לחזור בי,שיכולה להיות בעוד חצי שעה או בעוד שנה,

כשארצה.

מרגע זה, אני מאבדת את הזהות שלי, ועוטה את המסיכה של "מלכת הלבבות."

-

אני יושבת פה, מול מסך לבן ומעשנת את הסיגריה שאחרי.

ובכן, אני לא באמת מעשנת סיגריה,אין לי כוח להחנק יותר מהמחנק המוחי והרגשי הזה,

המחנק הנפשי.אני מעשנת רק מחשבות, וטוחנת,את המוח.

ולמען האמת,זה גם לא באמת אחרי...זה קצת הרבה אחרי, ואני כבר לבושה בבגדי שק, שגורמים לי חוץ מלהראות אנורקסית, גם להראות גברית יותר מתמיד.

ודווקא יש בזה משהו שקצת מוצא חן בעיניי.

אז אני יושבת פה, ותוהה לעצמי מה לכתוב לכם, כי לא החלטתי לעשות את הצעד הזה לחינם.

אני וחבר שלי התחלנו להזדיין לא מזמן...למעט האמת רק השבוע...

וזה מרגיש פאקינג טוב. האקט עצמו כמובן.

ועם זאת, עכשיו,ברגעים אלו, אחרי שהוא כבר הלך, ואין לו מושג מה עובר לי בראש,

אני פשוט מרגישה כלי,אני מרגישה משומשת,

ויותר מהכל, אני מרגישה כמו כלום גדול.

אני לא יכולה לבוא אליו בטענות,הוא תמיד מתחשב ומשתדל, זו אני שנותנת לו לתמרן אותי כלכך בקלות.

אבל הפעם,כששכבנו במיטת יחיד החורקת,והבטנו אחד לשני ישר לתוך העיניים,

כשהוא שאל אותי כרגיל-"מה עובר לך בראש?..."

לא נתתי לו להכנס,שיקרתי לו בעיניים,

כי בייבי,אתה שוכח שאני קודם כל שקרנית,ואחר כך בחורה.

למרות שבינינו-זה תמיד בא יחד.

והפעם,כשהוא יצא מהדלת,אמר שהוא חייב ללכת,

הלב שלי דווקא קצת צבט, מההבנה שאני שוב פעם,נשארת לבד,לגמרי לבד.

אבל בעצם,בבסיס שלי,אני גם ככה תמיד אהיה לבד,

והקרבה שלי לאדם הזה,לפעמים רק גורמת לי להתרחק יותר.

וגם אם אנסה,גם אם זה נכון והוא באמת האדם הכי קרוב אליי בעולם,

אני אף פעם לא אפתח עד הסוף.

לא כי אני לא מסוגלת-אלא כי אני לא אתן לעצמי ליפול.לא פעם נוספת.

במשחק הזה החוקים נורא פשוטים-צריך המון פעמים להעמיד פנים.

אם אתה יודע לזייף,ויש לך שכל אי שם בראש,אתה עלול עוד לנצח.

פגשתי פעם מאסטר במשחק הזה שנתן לי כללים, ועזר לי להסתכל על דברים אחרת.

ועכשיו,בעודני עושה את הצעד השקט הזה לפתיחה,

אני לא בטוחה,אם אני משחקת בכלל במטרה לנצח.

אני רק מקווה,שלא אפסיד.