בזמן האחרון אני מרגישה ממש מדוכאת. למרות שהתחלתי לרוץ, למרות שכמעט הפסקתי לחלוטין עם המתוקים, למרות שתכלס הציונים שלי בסדר גמור, למרות כל זאת אני מרגישה מדוכאת. בחופש פסח הייתה מסיבה שממש רציתי ללכת אליה, אבל ההורים שלי לא הרשו לי. זה היה ממש הקש ששבר את גב הגמל, כי בזמן האחרון אני משקיעה ה-מ-ו-ן (!) בלימודים, ואין לי כח כבר, ואני מרגישה שאני לא יכולה לאזן את המצב, שאני לא יכולה לארגן את הזמן שלי בצורה שבה אני אוכל גם ללמוד וגם לעשות דברים שאני באמת אהנה מהם, שהם לא מתמטיקה או למידה לכל מבחן אחר. בקיצור, האיסור הזה, וזה שההורים שלי במשך כמה שעות, שבהן ניסיתי לשכנע אותם להרשות לי ללכת למסיבה הדפוקה, פשוט החליטו להיות מאוד עקשנים, גרם לכך ששוב התחלתי לחשוב מחשבות התאבדותיות. אני באמת רוצה להדגיש שזה לא בגלל שלא נתנו לי ללכת למסיבה הזאת, זה הכל.. פשוט הכל. בכלל, רוב הזמן יש לי מחשבות כאלה. זו לא הפעם הראשונה שאני עומדת על אדן החלון בחדר שלי (שאם הקפיצה ממנו לא תהרוג אותי, היא בהחלט תפצע אותי קשות..). מה גם שאני לא רואה שום דבר שונה בגוף שלי, ואני שונאת את זה. אני ממש שונאת את הגוף שלי, ואני לא מבינה איך אף אחד לא תובע אותי על זה שאני הולכת בציבור עם כל השומנים המגעילים האלה. מה שמדהים הוא, שאני מודעת לזה שאני כנראה לא באמת שמנה, שאני מדמיינת את זה, שזה משהו פסיכולוגי. ובכל זאת אני ממשיכה לחשוב ככה, לא לאכול, כל הזמן להוריד לעצמי את הביטחון העצמי עם זה שאני יורדת על עצמי. זה ממש מעניין, נכון? כן, אני אענה לעצמי..
טוב, את השיר הזה כתבתי לפני כמה חודשים, כשאר הרגשתי מבולבלת לחלוטין. אני בטוחה שכל אחד נתקל בהרגשה הזו כאילו הוא שני אנשים שונים, שחיים בגוף אחד, כאשר כל אחד מהאנשים האלה רוצה משהו אחר. ממש פיצול אישיות P:
מלאת ביטחון עצמי
רק כאשר אני לבדי
מסתכלת במראה
ורואה בהמה
החיים מבלבלים מאוד
מלאים בסתירות מכאן ועד האינסוף
אך אני חושבת שאולי זה פיצול אישיות
ושהבעיה רק בי, בלי שום קשר לצעירוּת
בכל פעם שלי מעירים
אני מיד מסתגלת לדברים
לא חשוב מה אני חושבת על אותם מעשים
הכי חשוב זה לרצות את האחרים
מתנהגת לפעמים כמו דפוקה
ומיד מנסה לשנות זאת, כדי להמשיך להיות בשליטה
לפעמים מתנהגת כמו ילדה
אך שוב השליטה אותי משנה..
נ.ב - אני אשמח אם תגיבו על השיר.. כן, גם דברים לא טובים, ביקורת בונה וכאלה.. :)