פרק הזמן שבו לא הרעבתי את עצמי נראה כשנים..
לא מכיוון שאיני רוצה להיות רזה, חס וחלילה. אני זוכרת את המטרה שלי, וחושבת עליה כל יום, נלחמת במחשבות שמראות לי עד כמה בן אדם אחד יכול להיות מפוצל. כל ביס, כל חתיכת שוקולד, מפעילות את המוח שלי, את הנורה האדומה שכל הזמן נמצאת שם. "אל תאכלי.. תזרקי.. כדאי לך.. את תהיי רזה.." ואני לא יכולה סתם כך לזרוק את האוכל. אני לא יכולה יותר להרעיב את עצמי. הפחד משתק אותי, הפחד מהורי, שנראה שעוקבים אחרי כל צעד שלי, כל נשימה, כל נגיסה.. והפחד מפני זו הקרויה "אנה".. אנה, שמפורסמת בזכות הרציחות הסדרתיות שלה.. כולן דומות, כולן אותו הדבר בסוף: שלד. המוות האיטי הזה, שמתחיל כאשר אנחנו קטנות. עומדות מול המראה ומבינות שמשהו לא בסדר, שיכול להיות יותר טוב. ואז מתחיל המאבק בין מה שכולם חושבים לבין מה שאנחנו חושבות, ואנחנו מרגישות לא בסדר, שונות, מוזרות, לא מתאימות. אז אנחנו ממשיכות להילחם כדי להיכנס לחברה, להיות יותר רזות, להגיע למטרה.המטרה הכ"כ חשובה - להיות מושלמות!. אז כן, קשה בדרך, יש אבידות רבות, בגלל כל הסודות שאנחנו מסתירות, אנחנו מרחיקות מעצמנו את האנשים שאותנו אוהבים, מכיוון שאנחנו לא רוצות שהם ישימו לב לזה שאנחנו משתנות, לא רוצות שהם יחשדו. "הם יראו את סופו של התהליך, כאשר נהיה מושלמות..". האמנם? האמנם זה סופו של התליך? אני היחידה שמרגישה שאף פעם לא אהיה מרוצה?! היחידה שמרגישה שאני אמשיך לנסות להגיע למטרה, גם לאחר שאני אעבור אותה כבר?! היחידה שמרגישה שאני כבר לא בשליטה?! שזה עבר את המלחמה בשומן, ועכשיו זו מלחמה המתנהלת נגדי עצמי, כנגד מחשבותי?! ומי אמר שלהילחם בעצמך זה קל? אף אחד לא אמר.. אפילו לא אנה, שעליה אנחנו כ"כ סומכות. מכיוון שאנה היא שקר.. היא לא באמת קיימת.. היא המחשבות שלנו, שנראות לנו כ"כ חשובות, שאנחנו אפילו נותנות להן שם.. נותנות להן זהות, שיכולה להתקיים, שיכולה לשכנע אותנו, שיכולה להרוס אותנו, לאט לאט, עד הסוף.. לא הסוף שהוא טוב, לא הסוך שנגמר ב"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", אלא הסוף השני, שנגמר בקבר, שבתוכו אין גופה מרקיבה, אלא יש כבר שלד, שלא נוצר עקב איכול הגוף, אלא עקב אותה אנה.. אותן מחשבות שגרמו בסופו של דבר למוות, אותן מחשבות שנוצרות עקב החברה המטופשת שלנו.. עקב הלחץ הזה להיות הכי טובים בכמה שיותר דברים.. בספורט, בלימודים, על החברים, וכמובן עם המראה שלנו. אותו גוף שצריך להיות מושלם.. חזה מורם ומפותח, תחת קטן ומעוצב, בטן שטוחה, ירכיים יפות, רגליים דקות וארוכות.. ומי שאין לה את זה? חבל.. יש כאלה שיש להן, והן אלה שחשובות בעולם, הן אלה שכולם רואים ומעריצים..
ואם זה נראה כאילו נטשתי את הדרך, זה לא נכון. אני אחזור לזה, אני יודעת, אבל בינתיים כל מי שיכול עוקב אחריי.. כל מי שרואה אותי, יש לו את המחשבה הזאת "האם היא אוכלת? האם היא מסתירה עוד משהו?". אני אחזור לזה, אבל זה לא טוב. וכל מי שנמצא בזה, צריך להבין שהוא טועה, שהוא צריך לצאת מזה כל עוד לא מאוחר מדיי, כל עוד יש לו כוח, כל עוד הוא לא שלד..
כינוי:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
