Skeleton Songs

יואו.. עשיתי דיי הרבה ספורט בזמן האחרון.. זה ממש כיף.. וגם הורדתי קילוגרם אחד.. מאוד נחמד..

חוץ מזה, גיליתי שאני יודעת יותר במתמטיקה ממה שחשבתי.. זה מצוין..

חוץ מזה, לא כתבתי כלום.. באסה..

חוץ מזה, אני עייפה.. אני לא ישנה טוב.. אני כל הזמן חולמת חלומות רעים.. וכל הזמן יש לי מחשבות של התאבדות, היות ולמרות כל הדברים הטובים שכתובים למעלה, זה לא מספיק.. פשוט לא מספיק..

עד הפעם הבאה, אני מניחה..

הממ.. בזמן האחרון בכלל אין לי כח אפילו לנסות לכתוב שירים.. יש לי נושאים מכאן ועד סוף העולם, אבל פשוט אין לי כח לעשות כלום..

רוב הזמן בשלושת הימים האחרונים התרכז במתמטיקה, היות ומחר, יום שני, יש לי בגרות. שתי בגרויות, למען האמת, אחת של 005 והשנייה של 006. דיי מבאס, היות והמורה הפרטי שלי בטוח שאני אכשל (כן, הוא אמר לי שהוא מכין אותי למועד ב', כי אין מצב שאני אצליח במועד א'.. נחמד משהו..).

חוץ מזה הייתה לי בגרות בביולוגיה ביום חמישי. היה נורא. הבגרות עצמה עברה לי מאוד טוב, מכיוון שאני ממש אוהבת ביולוגיה ואני דיי טובה בזה. אז עברתי את המבחן, הרגשתי מצוין, ואתמול קיבלתי את התשובות לשאלות האמריקאיות.. מתברר שטעיתי ב-8 מתוך 20. את שלושת הטעויות הראשונות לא מחשיבים, אבל על כל טעות אחרי זה, מורידים 4 נק'. סה"כ אני מתחילה את הציון שלי מ-80. וכדי שתבינו שזה באמת הרבה מתחת לציפיות שלי, יש לי במגן 95, וזה לא סתם, אני באמת טובה בביולוגיה.

הממ.. חוץ מזה, אנגלית! כן! יש לי 74 נקודות בבגרות בטוח. כל השאר לא בטוח בכלל. ואניבחמש יחידות, אז לא טוב. אני הולכת למועד ב', אב מי לעזאזל אמר שאני אצליח במועד ב'? גם במתכונת לא הלך לי טוב בכלל.. קיבלתי 75 :(. אני מרגישה שכל העולם ממש התהפך סביבי. פעם, לפני שנה, הייתי אחת התלמידות המצוינות בשכבה. אבל לא היו לי באמת חברים. ובשניה שהם הופיעו, הלימודים שלי הדרדרו. אבל אני לא יכולה פשוט להתנתק מהם, אז הנה - עכשיו אני מאזנת בין הלימודים ובין החברים, ואני עדיין לא מצליחה. זה מאוד מבלבל.

לפחות הבגרות בתנ"ך הגברה עברה לי מצוין :) משום מה יש לי כישרון לתנ"ך. זה ממש כיף, כולם שואלים אותי שאלות כשהם לא מבינים משהו.

שירים.. שירים.. אני מניחה שאחרי הבגרות במתמטיקה אני אוכל להתפנות לפחות למעט זמן לכתיבת שירים, מכיוון שיש לי שבוע עד הבגרות בהיסטוריה. למרות שאני עדיין אצטרך לעשות המון תרגילים, כדי להצליח במועד ב'. נו, מילא.. אני אנסה..

ולמשהו אחר, מאוד מאוד חשוב, אני עדיין שוקלת 54. כל הזמן.. אני אשכרה על משקל קבוע.. אבל אני מרגישה שאני משמינה. כל יום כשאני מסתכלת במראה אני מרגישה שיש לי עוד ועוד תאי שומן. זה ממש מבאס. אני שונאת את זה. אני צריכה להתחיל לעשות משהו, אבל באמת שאין לי זמן לספורט. ובכל זאת, אני צריכה לרשום את זה איפושהו - כל יום אני אעשה 5 פעמים מתח (לעלות מעל המתח לפחות 7 פעמים כל פעמים..), ו5 פעמים על המכשיר במעצב את הבטן (לפחות 30 פעמים כל פעם..), וכמובן - החישוק. יש לנו חישוק כזה שעושה צורה יפה לבטן, שאני לא צריכה כי יש לה צור היפה, היא פשוט שמנה באחושרמוטה, אבל תכלס הוא אמור להוריד שומנים, אז לפחות 20 דק' ביום אני אשתמש בו. כן, אז כל הקטע האחרון רשמתי בשביל עצמי, אז אתם לא חייבים אפילו לקרוא אותו P:.

54.. אל אלוהים.. אם זה היה 52 זה היה יותר טוב.. אבל זה לא.. אני מרגישה כ"כ רחוקה מה-48 המיוחל שלי.. כל העולם סביבי מרגיש כאילו אני פשוט הולכת ונעלמת. הלימודים שלי מדרדרים.. המשקל שלי עלה, היות וכל העולם עוקב אחרי ולא מאפשר לי לעשות כלום.. ואין לי זמן לספורט בכלל.. לא לטניס ולא לריצה..

חוץ מזה, הצטננתי איפושהו.. זה לא נחמד בכלל.. כואב לי הראש ויש לי בחילות, וזה ממש מציק..

טוב, עד הפעם הבאה.. אני מקווה לכתוב איזה שיר נחמד..

פרק הזמן שבו לא הרעבתי את עצמי נראה כשנים..

לא מכיוון שאיני רוצה להיות רזה, חס וחלילה. אני זוכרת את המטרה שלי, וחושבת עליה כל יום, נלחמת במחשבות שמראות לי עד כמה בן אדם אחד יכול להיות מפוצל. כל ביס, כל חתיכת שוקולד, מפעילות את המוח שלי, את הנורה האדומה שכל הזמן נמצאת שם. "אל תאכלי.. תזרקי.. כדאי לך.. את תהיי רזה.." ואני לא יכולה סתם כך לזרוק את האוכל. אני לא יכולה יותר להרעיב את עצמי. הפחד משתק אותי, הפחד מהורי, שנראה שעוקבים אחרי כל צעד שלי, כל נשימה, כל נגיסה.. והפחד מפני זו הקרויה "אנה".. אנה, שמפורסמת בזכות הרציחות הסדרתיות שלה.. כולן דומות, כולן אותו הדבר בסוף: שלד. המוות האיטי הזה, שמתחיל כאשר אנחנו קטנות. עומדות מול המראה ומבינות שמשהו לא בסדר, שיכול להיות יותר טוב. ואז מתחיל המאבק בין מה שכולם חושבים לבין מה שאנחנו חושבות, ואנחנו מרגישות לא בסדר, שונות, מוזרות, לא מתאימות. אז אנחנו ממשיכות להילחם כדי להיכנס לחברה, להיות יותר רזות, להגיע למטרה.המטרה הכ"כ חשובה - להיות מושלמות!. אז כן, קשה בדרך, יש אבידות רבות, בגלל כל הסודות שאנחנו מסתירות, אנחנו מרחיקות מעצמנו את האנשים שאותנו אוהבים, מכיוון שאנחנו לא רוצות שהם ישימו לב  לזה שאנחנו משתנות, לא רוצות שהם יחשדו. "הם יראו את סופו של התהליך, כאשר נהיה מושלמות..". האמנם? האמנם זה סופו של התליך? אני היחידה שמרגישה שאף פעם לא אהיה מרוצה?! היחידה שמרגישה שאני אמשיך לנסות להגיע למטרה, גם לאחר שאני אעבור אותה כבר?! היחידה שמרגישה שאני כבר לא בשליטה?! שזה עבר את המלחמה בשומן, ועכשיו זו מלחמה המתנהלת נגדי עצמי, כנגד מחשבותי?! ומי אמר שלהילחם בעצמך זה קל? אף אחד לא אמר.. אפילו לא אנה, שעליה אנחנו כ"כ סומכות. מכיוון שאנה היא שקר.. היא לא באמת קיימת.. היא המחשבות שלנו, שנראות לנו כ"כ חשובות, שאנחנו אפילו נותנות להן שם.. נותנות להן זהות, שיכולה להתקיים, שיכולה לשכנע אותנו, שיכולה להרוס אותנו, לאט לאט, עד הסוף..  לא הסוף שהוא טוב, לא הסוך שנגמר ב"והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה", אלא הסוף השני, שנגמר בקבר, שבתוכו אין גופה מרקיבה, אלא יש כבר שלד, שלא נוצר עקב איכול הגוף, אלא עקב אותה אנה.. אותן מחשבות שגרמו בסופו של דבר למוות, אותן מחשבות שנוצרות עקב החברה המטופשת שלנו.. עקב הלחץ הזה להיות הכי טובים בכמה שיותר דברים.. בספורט, בלימודים, על החברים, וכמובן עם המראה שלנו. אותו גוף שצריך להיות מושלם.. חזה מורם ומפותח, תחת קטן ומעוצב, בטן שטוחה, ירכיים יפות, רגליים דקות וארוכות.. ומי שאין לה את זה? חבל.. יש כאלה שיש להן, והן אלה שחשובות בעולם, הן אלה שכולם רואים ומעריצים..

ואם זה נראה כאילו נטשתי את הדרך, זה לא נכון. אני אחזור לזה, אני יודעת, אבל בינתיים כל מי שיכול עוקב אחריי.. כל מי שרואה אותי, יש לו את המחשבה הזאת "האם היא אוכלת? האם היא מסתירה עוד משהו?". אני אחזור לזה, אבל זה לא טוב. וכל מי שנמצא בזה, צריך להבין שהוא טועה, שהוא צריך לצאת מזה כל עוד לא מאוחר מדיי, כל עוד יש לו כוח, כל עוד הוא לא שלד..