עדיין מחכה שהוא יתקשר. מחכה לתשומת לב ממנו, שבחיים לא תגיע.
הקלות שבה הוא שוכח אותי, בכל דקה שעוברת. למה אצלי זה רק מתגבר בתוכי. אני לא יכולה להבין
מאיפה זה בא בכלל, אני רק רוצה אותו. לשמוע אותו, לדעת שהוא בסדר.
בבקרים זה כואב וקשה וכשאני מגיעה למשרד איכשהו הדברים שם משכיחים ממני אותו.
כל הודעה מטומטמת מפלאפון מקפיצה אותי לבדוק, אולי שלח משהו. כמו אז בבוקר, כששכחתי אצלו.
למה הייתי צריכה לשכב איתו. לא מתחרטת בעצם, ידעתי שזאת פעם אחרונה ונהנתי בה ככל שיכולתי.
למה הוא לא אוהב, למה הוא לא מתקשר. מה ביקשתי כבר, שאהבה נפשי. לתת אהבה לגבר.
ומי תאהב אותו יותר ממני. מי תוכל לסבול אותו. ואיך הוא מעז ככה לכתוב בפייסבוק, ואיך הוא מעז לא להציע לי.
אוף אני כל כך מטומטמת. לעיתים אני משלימה עם הדברים אבל עכשיו בערב שישי אני חוזרת ורק תוהה היכן הוא,
עם מי הוא, מה הוא עושה, האם חושב עלי, האם אני עדיין חשובה. האם אי פעם הייתי בכלל.
אני לא יודעת מה לעשות. לבינתיים אני לא אומרת דבר, נעלמת בין הצללים. לא מתקשרת לא שולחת לא מדברת כלום,
לא שזה עוזר, הרי אחרי שלושה חודשים של נתק לא הזיז לו בכלל ואני היא זו שיזמה מפגש.
אני לא יודעת אם זה עשה יותר טוב או יותר רע. הייתי על הקרשים אז, וזה עזר לי באיזשהו מקום להתגבר.
אבל עכשיו אני מרגישה לבד. לבד ומטומטמת.
אוף. למה זה מגיע לי כל זה. מתי הוא יפסיק להתרוצץ בי. אפס.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
