פרק 4:
אני: "ליאור תקשיב אני…" ניסיתי להסביר אך הוא קטע אותי באמצע.
ליאור: "לא את תקשיבי! אני באמת לא ידעתי, אני שאלתי אותם איפה את והם אמרו לי שאת ביקשת לשתות ושהם פשוט נתנו לך. בכלל לא האמנתי שהם יעשו את זה."
אני: "ליאור אני באמת לא רוצה לדבר על מה שקרה אתמול. פשוט עזוב אותי, אתה בחיים לא תבין למה הגבתי בצורה הזאת אז בבקשה תניח לי!"
ליאור: "אני לא יניח לך! אני רוצה שתביני שאני מצטער! אני לא רוצה שתכעסי עליי."
אני: "אבל אני לא כועסת עליך אני כועסת על עצמי!!" וניתקתי.
הרגשתי איך כולי נמסה מרוב כאב. הכול חזר אליי, הרגשתי כאילו מישהו פשוט החזיר את הזמן לאחור, לאותה תקופה של סבל.
הפלאפון צלצל והפעם זאת הייתה מיכל:
מיכל: "יעלו'ש את בסדר? אני דואגת לך."
אני: "מיכל את יכולה לבוא אלי עוד שעה? אני.. אני צריכה אותך" התחלתי לבכות, היא נלחצה, אך במהרה הבינה את הסיבה לבכי הכואב.
מיכל: "מה זאת השאלה הזאת? ברור שאני אבוא".
ירדתי למטה לאכול וחיכיתי עד שמיכל תבוא, לא ראיתי אף אחד אבל מצאתי פתק מההורים במטבח.
'יעל מאמי אנחנו הלכנו לסבתא ניסינו להעיר אותך, ואת לא קמת.
השארנו לך צלחת אוכל במקרר, אנחנו נחזור בערב'.
"לפחות זה הם השאירו…" סיננתי בציניות.
חיממתי את האוכל, אכלתי ואחרי 5 דקות מיכל הגיעה.
מיכל: "מאמי אל תהיה עצובה אני לא יכולה לראות אותך ככה."
אני: "אבל איך בדיוק את רוצה שאני יהיה?"
מיכל:"יעלו'ש תקשיבי. שנה עברה מאז, את חייבת לשכוח ממה שקרה, זה לא עושה לך טוב."
אני: "את חושבת שאני לא יודעת? את חושבת שזה קל לשכוח דבר כזה? תאמיני לי שניסיתי, ואפילו מעט הצלחתי אבל מה שעשו לי אתמול הזכיר לי את הכול במכה אחת."
מיכל:"מאמי אני יודעת כמה זה היה לך קשה, אולי תנסי לדבר על זה עם עוד מישהו?"
אני: "אני לא יודעת, מרוב שקרו כל הדברים האלה כבר אין לי אמון באף אחד... חוץ ממך ".
מיכל נשארה אצלי עד הערב. תאמת היא טיפה הצליחה לשפר את מצב הרוח שלי, אבל לא את כולו. עדיין הייתה לי את ההרגשה המגעילה הזו.
כל מה שהתחשק לי לעשות זה לרקוד, ירדתי למרתף ושמתי את השיר הראשון שמצאתי, רקדתי עד שהתעייפתי, עד שלא נשאר לי אוויר, 'רק שהיום הזה יגמר' אמרתי לעצמי שוב ושוב, מנסה לשכנע את עצמי שכל זה לא קרה באמת, רק סיוט.
עליתי לחדרי, עשיתי מקלחת קצרה, ובמהרה נרדמתי.
'עכשיו גיליתי שאני אשם, אני חושב על זה ולא נושם
רוצה לגעת בך...'
אני: "ה...הלו??"
מיכל: "בוקר טוב? מתי קמת?"
אני: "הרגע..."
מיכל: "את לא נורמלית! אנחנו נאחר את האוטובוס, השעה כבר רבע לשמונה!"
אני: "מה?! טוב אני מתארגנת מהר, תפגשי אותי בשמונה ועשרה בתחנה ביי"
מיכל: "ביי".
קמתי מהמיטה במהרה, כאילו עוד שנייה הולכת להיות מתקפת טילים בחוץ, שתפתי במהרה פנים ולבשתי את הדבר הראשון שמצאתי.
שמתי מעט סומק ועיפרון כחול, ירדתי למטה, שתיתי תה ויצאתי בריצה לתחנה.
האוטובוס הגיע לנו בדיוק במזמן, הגענו 3 דקות לפני הצלצול.
מיכל: "יעלו'ש את מרגישה יותר טוב אחרי אתמול?"
אני: "את יודעת שלא...אבל אני שמחתי שבאת, זה באמת עזר לי, הייתי צריכה את זה."
מיכל : "כל מה שתצטרכי, ותבקשי אני בשבילך!"
חייכתי, שמחתי שהיא לצידי. אני לא יודעת איך הייתי עוברת את הרגעים הללו בלעדייה.
נכנסנו לכיתה, ועיניי קלטו את ליאור, השתדלתי לא להתייחס אליו והגעתי במהרה עם מיכל למקום הישיבה. לפתע נשמע קולו של ליאור:
ליאור: "מיכל את יכולה לתת לנו דקה?"
מיכל: "אבל הרגע נשמע הצלצול, אתה יודע שהמורה הזאת משוגעת ומוזרה, היא יכולה להוציא עליך את העצבים שלה, ויש לה."
ליאור: "אני אתגבר, בקשה תני דקה."
מיכל : "הלכתי..." היא הלכה לליטל, ובדרך סימנה לי סימנים מוזרים, שלא הצלחתי להבין.
ליאור: "יעל אני באמת לא מבין אותך...למה את לא רוצה לספר לי מה קרה שככה הגבת במסיבה? אני באמת רוצה לעזור לך."
אני : "אתה בעצמך ענית על זה!!" כמעט שצעקתי "אתה לא מבין וגם לא תבין.." השתדלתי לא לבכות, אבל הדמעה לא איחרה להגיע.
ליאור: "מה זה את בוכה?? מה קרה יעל?" ניגבתי את הדמעות וניסיתי לא להביט בו.
המורה: "בוקר טוב תלמידים! ליאור נא לשבת, מיכל נא לזרוק את המסטיק.
אז ככה, אני יודעת שזאת תחילת השנה החדשה, אך אתם צריכים להגיש לעוד חודש פרויקט בזוגות, על ריקוד. בעבודה, כמו בכל עבודה יהיה את החלק המידעי ואת החלק האומנותי- שזה ריקוד.
אני אתלה את רשימת הזוגות על הקיר, תתבוננו, ותתחילו לעבוד."
השיעור עבר די מהר, ארזתי את חפציי במהרה ורצתי לכיוון האחורי שבאשכול. בדרך יציאה מהכיתה, בדקתי מי בן הזוג שלי לפרויקט. זה היה ליאור. כל כך פחדתי באותו רגע, אבל העדפתי לא לחשוב על זה, הרי הפרויקט לעוד כחודש.
'אולי אני באמת אספר לו?' יכול להיות שהוא לא כזה כמו שאני עשיתי ממנו..'
כל כך הרבה מחשבות עברו במוחי, הרגשתי כאילו אני צועקת לעזרה ואף אחד לא שומע ומתייחס.
...: "עכשיו שאנחנו לבד את מוכנה להסביר לי מה קרה?" לפתע ליאור צץ.
אני: "ליאור, אני אספר אבל אתה חייב להישבע לי בכל היקר לך שאתה לא תספר לאף אחד, זה נושא מאוד אישי ורגיש." הרגשתי שאני חייבת לחלוק את המקרה עם עוד מישהו, כי אם לא אתפוצץ!
ליאור : "ברור. את באמת חשובה לי, אני לא יודע למה אבל אני באמת רוצה לעזור לך, לדעת שאני שם בשבילך. אז.. מה קרה לפני שנה?"
אני: "אני וחבר שלי יצאנו למסיבה, חגגנו את שמונת החודשים שלנו. היה כל כך כיף, חשבתי שהוא יהיה איתי עוד 100 שנים אבל כנראה שחייתי באגדות והייתי בטוחה שהוא האביר על הסוס הלבן. והוא לא. אני הלכתי לשירותים וכשחזרתי בקשתי ממנו לשתות, לא אלכוהול או משהו כזה, סתם תפוזים. ליאור הוא סימם אותי, ואחר כך ניצל אותי."
ליאור: "מה?!? הוא חתיכת בן אדם חלאה!! אני לא מאמין! מה זאת אומרת סימם וניצל אותך??" הוא נגע בך?!"
אני: "אני לא יודעת מה הוא הכניס לי לשתייה, אבל אלו היו סמים. תאמין לי. והוא נגע בי, והכה אותי, גם פיזי וגם נפשי. רק אחרי מספר ימים נזכרתי בהכל. היחידות שסיפרתי להן על המקרה היו אמא שלי ומיכל. אתה עכשיו מבין למה אני שונאת מסיבות? למה קשה לי לסמוך על בנים? למה אני סגורה עם עצמי? למה אמא שלי בקושי מסכימה ש שיהיה לי חבר? ובמיוחד למה אני מפחדת להתאהב שוב?
אחרי שזה קרה, הרגשתי ששום דבר לא נשאר לי, אבדתי חבר, אמון, ביטחון וכל כך דברים טובים שהיו לי. אך הדבר היחיד שהרווחתי הוא הריקוד."
ליאור: "וואו...לא ציפיתי לסיפור כזה..אני באמת מצטער!
עכשיו אני מבין למה הגבת ככה, אני כל כך מצטער! אם רק הייתי יודע הייתי עוצר את זה בלי להסס לשנייה! יעל אני שמח שסמכת עליי ואני מבטיח לך שזה נשאר בינינו, ושאני לא אאכזב אותך."
אני: "תודה ליאור. זה באמת חשוב לי.
הצלצול נשמע, וכל התלמידים החלו להיכנס לכיתות.
ליאור: "את באה?"
אני: "עוד מעט, אני רוצה להיות קצת לבד, אני יגיד למורה שהייתי אצל היועצת או משהו."
ליאור: "ברור. ואל תדאגי אני אגיד לה, אבל את בטוחה, את רוצה שאני אשאר איתך?"
אני: "לא באמת תודה."
ליאור: "אל תדאגי הכול יהיה בסדר, הוא חיבק אותי, חיבוק מחמם, חיבוק אוהב פתאום הרגשתי שסוף סוף מישהו שמע את קריאת הזעקה שלי."
ליאור החל ללכת, אך עדיין היה קרוב למקום שבו יעל והוא דיברו. הוא שמח שהיא סיפרה לו, שמח שהוא הצליח לזכות באמון שלה.
-
ליאור: "מה אתם עושים פה?!?!"
תגיבו!! באמת שזה חשוב לי
מה אתם חושבים על הסיפור
תודה! פסח נעים!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
טוב אז קודם כל את הסיפור הזה אני כתבתי..
כינוי:
ברבי_100000