בחזרה למקוֹרוֹת

היי,

שמי סיון, עובדת סוציאלית שאוהבת את המקצוע שלה, אחרי שני תארים בעבודה סוציאלית עם התמחות בבריאות הנפש, מתמודדת עם דיכאון (המתובל של הפרעת אכילה וחרדה חברתית קלות) ומחסור בויטמין D ובברזל. אחות גדולה וגאה לשני אחים- האח התחיל תואר ראשון בחיפה והבייבי סיסטר מסיימת היום (כן, הטקס ממש בעוד כמה שעות) קורס מדריכות אימון גופני.

אה, ובעוד פחות מחודש ימלאו לי שלושים (אמאלה).

לפני כמה ימים חברה שלחה לי הודעה שסוגרים את ישרא והייתי חייבת להיכנס פעם אחת אחרונה, אולי אפילו לגבות את המקום הזה. ישראבלוג, הבלוג הזה ספציפית, ליווה אותי כל כך הרבה שנים במהלך ההתבגרות שלי.

זה התחיל ממקום שכתבתי בו שטויות, למקום בטוח בו יכולתי לכתוב את כל מה שלא הייתי מסוגלת להגיד לסובבים אותי או לעצמי ואף לקבל את התמיכה של אנשים מופלאים שמעולם לא פגשו אותי. לפעמים חברויות נפגעו ממילים שהוקלדו לכאן, נקראו משם או בכלל בלטו בחסרונן- אז למדתי שכמו בחיים האמיתיים, לכל דבר יש השלכות. עוד שיעור לחיים המאוד מורכבים שאנחנו חיים אותם.

את הפוסט הראשון שלי פרסמתי בראשון לדצמבר 2002. לא יאומן. (הערת שוליים- מי שמכיר אותי יודע שאני סופר נוסטלגית, כל שאם הייתי יודעת מראש, יש מצב שהייתי מזיזה עולמות כדיי לפרסם פוסט זה לפני 12 ימים, אבל בקטנה).

ממבט ראשון ובמיוחד כשאני בחברת קבוצה (בעיקר בחברת אנשים חדשים), אני עלולה להצטייר כסגורה, הססנית, אובר- ביישנית. לוקח לי זמן להיפתח באמת. לזכות המקום הזה ניתן לומר שבזערתו הצלחתי ליצור את החברויות שהייתי צריכה באותה תקופה.

בזכות ישראבלוג הכרתי נשים וגברים (כיום) שלא היו צריכים פנים כדיי להתחבר לרגשות ולרצונות, שיכלו לראות מעבר לרושם הראשוני החיצוני המטעה ופשוט...פשוט להכיר את סיון. הם ראו את הרבדים השונים והמורכבות המסויימת שלי ורצו להיות בחברתי, בקרבתי.

הדבר הקטן הזה, במיוחד לאלו שעברו חרם חברתי ארוך בגיל 10 המאוד תמים, נותן את הכוחות והעידוד הנדרשים להתפתחות האישית ואת הביטחון העצמי הנדרש להרמת הראש ולהחזרת הצחוק המתגלגל, התמים.

כנוסטלגית, מאוד קשה לי להרפות מדברים וכן, קשה לי להרפות ממקומות משמעותיים ומאנשים. רק לפני מספר שנים התחלתי להבין, להאמין ולקבל שיש אנשים מסויימים שאמורים ללוות אותנו לתקופה מסויימת, למטרה או ליעדים מאוד מוגדרים. זה יכול להיות לפוסט אחד, יכול להיות למספר שנים- אבל זהו.

קשה לי עם זאת, לא אשקר, ואני עדיין עובדת על ה Letting go הזה, אבל כנראה שזה נכון. לכן, אני רוצה לנצל במה זאת כדיי להודות לכל הנשים והגברים הנהדרים שפגשתי כאן, שליוו אותי בזמן הזה ולצורך הזה.

(שמחה לומר שבחלקם אני עוד נתקלת בפורמטים אחרים של מדיה חברתית)

סיפרתי שפרצו לי לבלוג לפני שנה וחצי בערך?

בחורה בשם נועם החליטה שהיא רוצה את השם שלי והצליחה להשתלט לי לגמרי על החיים הישראבלוגים שלי. גיליתי את זה ממש במקרה, כי היא לא שינתה את כתובת המייל לקבלת תגובות  וכרעם ביום בהיר, גיליתי שפרצו לבלוג שלי! לי!

אחרי התכתבויות קשות איתה ועם הנהלת האתר, הבלוג חזר ל proud mama והכל שב למשכנו בשלום.

כשגיליתי את זה הרגשתי פרץ של אהבה, כעס, קנאה, בהלה וזה רק הדגיש לי את החשיבות של המקום הזה, של האהבה הזאת והנה..

הגיע הזמן לפרידה האחרונה.

מחיבוק וירטואלי אחרון.

מהמקום בו ערכתי מיליון רשימות.

מהמקום היחיד בעולם שיש תיעוד למספר ה- ICQ שלי.

מהמקום בו כתבתי שטויות, שמרתי טיוטות, קיבלתי מנוי Pro  במתנה, כתבתי על כאב שלפעמים הרגיש כל כך אמיתי, על אהבה, על פרצי שמחה וצחוק ועל התלבטויות הרות גורל והתלבטויות מפגרות.

מהמקום שתמיד היה שם בשבילי, רק מחכה.

מהמקום בו נתתי את הכל, כל צד שבי.

מהמקום שנתן לי הרבה.

15 שנים של התבגרות, 15 שנים של למידה, 15 שנים של התפתחות, 15 שנים של היכרויות. 15 שנים של פורקן רגשי. 15 שנים של מסע.

ובינינו? יש לי הרגשה שאני אפילו לא באמצע .

אוהבת עם כל הלב והמקלדת

סיון, Crazy B.

(כמה התעגעגעתי לסמיילי חיבוק)

(אגב, תראו, מסתבר שיש כאן תמונה שלי! זה מפתיע!)