בכל הכנות, מה לך ולהודו?

שום דבר. לא אכפת לי ממנה. לא אכפת לי משום דבר אחר חוץ מתיק גדול שאקרא לו בית ומספיק כסף כדי לקיים את המסע.
לא אכפת לי מה יהיה. כן אכפת לי שאצא מהחור המטופש הזה שאני גר בו, שפנסי הרחוב שלו טועים ושהכל בו טוב ושגוי מבסיסו.
נשבעתי לעצמי לפני שנה שאין שום סיכוי שאשאר כאן עוד חורף ושאני עף מכאן ויהיה מה.

קל לדבר אבל עד לפני ארבעה חודשים ונס הייתי שלולית של יגון וצער. התייבשתי מאז, עכשיו אני גביש קטן של תקווה ומלח.
אני רק מקווה שהכסף יספיק. אין לי המון ממנו. שיספיק עד שאתאפס על עצמי שם ואגלה לאן אני ממשיך.
יש עוד 10 ימים, ממחר. הסתכלתי ביוטיוב מה הולך שם... שאהיה בריא. אני מסוגל לחיות עם זה. העיקר שיהיה לי מספיק כסף כדי לא לחזור לפני הזמן.

אני שומע עכשיו מוזיקה גרגוריאנית באוזניות, אלוהים, זה כל כך יפה. הם יודעים לעשות מוזיקה הגרגוריאנים האלה. הייתי טס לשם עכשיו, רק שבחרתי בהודו כי הרגשתי שאני חייב לצבור ניסיון קודם, כי אין לי הרבה כסף, אני מקווה שבהודו הטעויות זולות יותר.
וזהו.. אני כבר מרגיש שאני עושה טעות. שאני עוד לא מוכן. אבל זה לא מגיע ה"מוכן" הזה ונמאס לי מלפחד שהוא לא יבוא.
אז אני דוחק בו עכשיו, קום קום כבר! קום! אני מקווה שזה יהיה בסדר, לא ראיתי דרך אחרת.