אני לא מכיר את העולם. פעם חשבתי שאנחנו מכירים אבל נדמה לי שזה כבר לא כל כך נכון.

פעם חשבתי שיש לו תוכנית בשבילי, אבל אם ויש לו, נראה שהוא לא ממהר לממש אותה.

"זמן חופשי! עולם, תראה כמה יש לי, נו רק תגיד לי מה אתה רוצה?" אבל הוא לא מקשיב.

או שכן מקשיב, רק לא עונה.

הוא מדבר על עץ, צעצועים, מדבר על מובייל. על סיפורים וקסם.

"כן, אבל איפה הכסף?" אני חותך בחלום, "רוצה לדבר על אומנות? יצירה? על ללכת עם הלב שלי? אני איתך עולם, באמת, רק תהיה ברור, קודם תראה לי לאן אני הולך! אל תזרוק אותי למים ותצפה שאשחה, אני לא סולח יותר על מבטים רכים ושתיקה אוהבת, אתה - לא - עוזר - לי. אני צריך שתגיד לי מה לעשות!"

עולמות נוטים להתבונן בחמלה. לפעמים זה מעצבן נורא. לפעמים אני רותח מכעס כי אני לא רוצה חמלה! אני לא רוצה את כל זה אני צריך תשובות! אני צריך לדעת מה לעשות עכשיו!

אני מבוגר עכשיו ואני צריך לעשות החלטות חכמות. ילדים פנימיים מתכווצים כשמדברים מעליהם ככה. אבל איך אפשר להסתמך על הבזקים מהירים ובוהקים בשמש בהתקלות עם פלטת עץ או חנות כלי בניין עם צינורות, ברגים ואלף חלקים, קטנים שלא הכרתי - אבל מה לי ולכל זה, נו באמת! אני יש לי מקצוע אמיתי ביד! הכסף האמיתי הוא לא נמצא כאן ובכלל מה לי ולכל ה.. עבודה הפיזית הזאת! מה זה נו באמת..! מה לי ולזה.

לי ולזה יש משאית עץ שרציתי לבנות כשהייתי בכיתה ב', מכונית עץ עם פדלים בכיתה ד', אבטיפוס של פוי ג'אגלינג שהכנתי ורציתי למכור, והריצה בין חנות כלי הבניין והבדים והתופרת שחיברה אותם.

אלוהים, אני באמת אוהב את כל זה... אבל אני מפחד! אני משותק מרוב פחד! יש לי מקצוע בטוח בידיים, אני יודע מה אני עושה אני מעולה במה שאני עושה אז מה אני רוצה עכשיו? לעזוב הכל בגלל כמה דגדוגים של חשק? איך אפשר לסמוך על זה? אני הכי רוצה בעולם, אבל איך? איך אפשר לסמוך על זה? אני לא יודע.

מה שכן, אם אעשה את זה, הזקן שאגדל אליו יודה לי מאוד.