את יודעת אמא,כולנו ילדים של החיים.

עבר חודש מהפעם האחרונה שכתבתי פה.

חודש מלא תהפוכות.

גדוש במועקה,עצב,בכי ואכזבה ויחד עם זאת המון המון כיף,שמחה,הצלחה ואהבת הזולת.

החודש האחרון היה לי מאוד עמוס. מלא מלא מבחנים,עבודות להגשה,משימות שבועיות מהמחנכת,מטלות שנדרשתי לבצע.

אך כשאני נזכרת במה שעבר עליי החודש אני גם רואה צד ורוד מאוד.

כל יום אני מגלה כמה שהמורים אוהבים אותי מסביב, כמה שהחברים הקרובים אליי פתאום לומדים להעריך אותי.

כמה מהחברים הכי קרובים אליי אמרו לי השבוע כמה הם מעריכים את מה שאני עושה בשבילם בעצם היותי אני, 

דברים שהם עד עכשיו היו לוקחים כמובן מאליו פתאום מקבלים משמעות ומגלים בעצמם אושר שכנראה גם אני חלק ממנו.

זה נורא כיף לשמוע דברים כאלה, מרגש ממש.

גם השיחות המרגשות עם המחנכת המדהימה שלי ממשיכות, ואיתן הדאגות על סיום החטיבה וההתחלה החדשה..

אני בסדר, אי אפשר להגיד שלא. לאט לאט אני מגלה בעצמי צדדים חדשים שלא הכרתי קודם לכן.

בסוף אני עוד אתגבר על כל המכשולים, ואוהב את עצמי באמת כמו שאני רק יכולה לייחל לעצמי.

זה מן תהליך כזה שכרגע אני לא רואה מתי יגיע הסוף, אך אני יודעת שהוא יגיע.

ביום ראשון אני יוצאת לטיול השנתי האחרון בחטיבת הביניים. אני יודעת שיהיה כיף אם רק אחליט שאני לא בלחץ משום דבר,

שאני נותנת לדברים לזרום ולא מתכננת כל דבר. לא אכפת לי מתי מתקלחים , מתי קמים , מתי מתלבשים ומה לוח הזמנים על הדקה..

אני אפעל כמו כולם כי אני לא לבד במדבר. אני במדבר ;), אבל עם עוד מאתיים אנשים שפועלים בדיוק כמוני ואין מה להילחץ.

כולה שלושה ימים של כיף. אני מבטיחה לעצמי לא לבכות כי כבר יש לי את כל השיטות : רסקיו, אמפי, חברה משמחת.

יהיה בסדר, אני חזקה.

התגעגעתי לישראבלוג.

בובונת של אמא, שהשתנתה במקצת בחודש האחרון.