קצת קיטורים.

כנראה הייתי צריכה לרדת עוד יותר נמוך, כדי להתחיל לעשות משהו.

כל מיני מרעין בישין, שאני מקווה שהם לא שייכים לבעיה הגדולה שלי, תקפו אותי. והתוצאה: חולשה עוד יותר גדולה.

בחילות והקאות, שמגדילים עוד את החולשה.

כבר עשרה ימים, ולא רואים את הסוף.

וזה רק מחמיר.

אז אתמול סופסוף הגעתי לרופא המשפחה. וקיבלתי הפניות לעוד מקומות. מומחים.

כל זאת בהנחה שאלה נושאים מנותקים.

הוא גם המליץ על בית חולים. אבל בין כל האפשרויות בחרתי במוקד. חדרי המיון עמוסים מידי עכשיו.

קשה לי לראות את בתי, שקשה לה לראת מה עובר עלי.

היא סיפרה, מסתבר, לאחיה הבכור, וגם הוא צלצל לדחוף אותי ללכת להתייעצות.

אז קבעתי פגישה עם רופא הריאות המופלא שאיתו התחלתי (לפני שנה וחצי) את התהליך.

ונראה מה הלאה.

עוד יש לי הפניות לגסטרו, ולנוירולוגית.

ואני מנחמת את עצמי ומרגיעה את עצמי, שהבעיה הנוירולוגית התחילה כבר לפני יותר מחצי שנה. הרבה יותר.

כך שאילו זו היתה עוד גרורה, הסימנים היו כבר נוראיים.

ואולי בעצם זה נוראי?

גם רופא המשפחה המליץ על סיטי מוח.

נראה.

נדמה לי שאני קרובה לנקודת השבירה, ואמנם אגיע לשם.

ואולי אעבור את הבדיקה הזו.

אולי.

משהו בי אומר שהכל בעיות "אחרות".

הלוואי.