סוף סוף אני בדירתי החדשה...

כותבת במחשב נייד, שהוא מאוד לא ידידותי לי.

אני כאן כבר ארבעה ימים.

חסרים בדירה המון שטחי אחסון. 

על קורותי בעבר אספר כמה שאעיז...

אבל בקיצור אני יכולה לומר, שהיה קשה...

שישנתי כמעט כל הזמן במשך שלושה החודשים האחרונים.

שלמיטתי הובאו טובי הרופאים להתייעצויות.

חלקם אמרו, שכנראה זה סוף המסע שלי (הם בוודאי השתמשו במילים קצת שונות)

חלקם אמרו, שאינם יכולים להסביר מה קורה לי ולמה.

גם במיון בתל השומר, אליו הובאתי כמה פעמים, לא ידעו מה לעשות.

נשלחתי ל"איכילוב" להתייעצות. שם בדקו את כל גופי, ואמרו שהכל תקין.

אחד הרופאים אמר שאינו יכול לדעת בוודאות, אבל אולי כשאפסיק לקבל כל כך הרבה כדורים (סמים! אל תשכחו...), אולי אז, יהיה בסדר.

אז הנה, זה קרה.

יקירי, התעוררתי לחלוטין בדיוק ביום הראשון של חודש מאי, ביום הולדתי.

בדיוק ארבע שנים ושבוע אחרי גילוי המחלה בגופי, ובדיוק מושלם לקול ששמעתי בתוכי בזמן הביופסיה הראשונה. הקול המצמרר שאמר: "ארבע שנים".

הקול, שחשבתי, שמודיע לי כמה זמן נשאר לי להיות עלי אדמות.

ייקח זמן, עד שאחזור להיות דומה למי שהייתי.

גם בגוף, וגם בנפש.

עדיין קשה לי ללכת, עדיין הזיכרון רחוק מלהיות כפי שהיה... ועוד...

בימים האחרונים, עוד לפני שעברתי לכאן, אבל כבר יכולתי לתכנן דברים, התגעגעתי אליכם כל כך...

רציתי כל כך לכתוב כאן...

אז הנה...

המשאלה התגשמה..

והלוואי, וכל משאלותיכם תתגשמנה. 

ועל מה שמפחיד וקשה, כן, גם עכשיו יש "מפחיד וקשה", אספר בהמשך...

שבת שלום.

וחג מאוד שמח...

  מאחת, שכל כך שמחה לחזור  (תרתי משמע)!

אחרי קריאת התגובות המרגשות שלכם: אני מבינה שחלק חשוב מאוד לא נכתב כאן.

כן, זו היתה גרורה במוח. גדולה. שהספיקה לגרום נזקים ניכרים.

חשבתי שסיפרתי כאן עליה.

האם סיפרתי?

כי דווקא הסיפור הזה חשוב מכל. כי הוא מראה שאסור לאבד תקווה.