חמישה ימים אנחנו בבית.

יום המעבר היה רווי קשיים.

המובילים גרמו נזק לדלתות המקרר, והוא לא נסגר.

הייתה לי עוגמת נפש גדולה, וקושי טכני. לא ניתן להשתמש במקרר.

זה הזכיר לי את ימי נישואי הראשונים. נישאנו בחורף, וקיבלנו מחמותי מקרר במתנה.

אבל עד שהוא הגיע, קנינו מידי יום מצרכים לאותו יום.אז עוד היה אפשר לקנות חצי כיכר לחם...

את החמאה הנחנו על הרצפה הקרה...

אבל עכשיו אני כבר לא בת עשרים... והחורף חלף זה מכבר...

צלצלתי לחברת המובילים, ועוד באותו יום נשלח מישהו בכיר יותר.

עד שהגיע, אכלנו במסעדה, וזה היה לא רע בכלל...

מושיקו (המומחה מספר אחד) עשה כמיטב יכולתו. והיה אדיב ונחמד. רק אחרי שהלך, ראיתי, שהוא הצליח לתקן את הסגירה של דלת המקרר, ואילו המקפיא נשאר פתוח. ושוב צלצלתי לחברה. ולמחרת, בתיאום, היגיע "הבוס של הבוסים". עד אז הצטבר קרח על דפנות המקפיא, והמקרר שלי הפך מנו פרוסט, לדיפרוסט.

"הבוס" עבד כמה דקות והכל תוקן.

אבל עד אז גיליתי שהמקרר נפגע בצבע ובאמייל, וחלק מציפוי הידית שלו הוסר, וחסרים חלקים של הדלתות. ל"בוס" הזה, ארז, יש ראש גדול. הוא סיפר לי שיש לו דלתות להחליף לי. והציע לבוא מחר... אבל מחר קבעתי להיות באיקאה, לקנות ארונות שחסרים לי לחדר העבודה.

ופתאום הגעתי להחלטה להחליף את המקרר. לקנות חדש. אבל זה יידחה עד לאחר טיפול בנושאים הבןערים יותר..

אבל עוגמת הנפש עברה. לגמרי.

ואני כל הזמן זוכרת כמה רציתי לחזור לגור בדירה משלי. לקחת אחריות על חיי.

בינתיים האחריות מתחלקת ביני לבין בני, אורן, בעלי (שאחרי המסירות שגילה כל התקופה האחרונה, אני לא אקרא לו יותר האיש שהיה בעלי), וביתי.

אגב, הבת הזו הייתה אצלי להיום לכמה דקות.

בשתי דקות היא הציעה כמה הצעות לשיפור הסלון... הן התקבלו, והסלון נראה כמעט כמו סלון וותיק. עדיין נמצא בו ארגז מוצרי חשמל, שאינני יודעת מה מהם כדאי לשמור. כי כאן אין לי מרפסת מטבח, שאפשר לשמור בה גם חפצים שאולי פעם אצטרך...

היא גם הורידה למטה מחזיקי כוסות מכסף.. שמרתי מראש שניים.

הם כבר נלקחו. העוברים ושבים יודעים להעריך מוצרים טובים...

כך גם היה גורל הנעליים המצויינות החדשות, שהבנתי שלא אוכל לנעול יותר. גם הן הורדו לגדר, ונלקחו תוך זמן קצר. 

היום השני והשלישי בדירה עברו בסידורים קדחתניים.

כל הארגזים, שיכולנו לסדר את תכולתם בארון היחיד שעבר איתי, נפרקו. ועדיין נשארו כמה בחדר השינה, מחכים לארון נוסף שייקנה, וארגזים רבים בחדר העבודה.

גם שולחן כתיבה להניח עליו את המחשב, עדיין אין לי.

ביומיים האחרונים התחלתי ללכת. כחצי ק"מ ביום.

אתמול עוד הלכתי יד ביד עם המטפלת שלי. היום התעקשתי ללכת לבדי.. אמנם אני לא ממש יציבה, אבל הלכתי.. והגעתי בשלום...

ומתי אני הולכת בנוסף?

המון קניות... המקרר היה ריק.

חסרו (עדיין חסרים כמה דברים קטנים, שאולי אחר כך יימצאו. למשל, רק בשל עודף משקל של הסלים בידיה של דיפסה (המטפלת) לא קנינו סבוניות פשוטת בחנות שרציתי לקנות.

הבוקר מצאתי סבוניית זכוכית אלגנטית. אתמול בכלל לא עבדנו...

והיום לא התאפקתי, ופרקתי ארגז נוסף.

ולמה כל ההליכות הללו ברגל (והנסיעות באוטובוסים או במוניות...)?

כי אני חוששת לנהוג, אחרי שלא נהגתי זמן כה רב...

השבוע נהגתי, כשבני יושב לידי... והרגשתי שהכל בסדר.

אבל אני מחכה לפעם נוספת... ואז אצא לכביש בעצמי...

ומכיוון שהשבת והחג עוקבים, ואני מתבטלת, וטלוויזיה עדיין אין לי (חסרו ארבעה ברגים כדי להרכיב אותה...), התחלתי לקרוא ספר.. תענוג...

את "בית". אבל נדמה לי, שכל ספר היה גורם לי עכשיו תענוג.

אה, וגגם בישלתי...

ושבתי למיץ עשב החיטה.

ופתאום כל המכונות שלי (למיץ עשב חיטה, למיצי ירקות ופירות קשים, לטחינת זרעי פשתן), אלה שלא הצלחתי להפעיל, וחשבתי שהתקלקלו, (זוכרים? התודעה נמחקה לאיטה בשל הכדורים), כולן עובדות.

לא הכל הסתדר בהרכבת המכונות רק בשל הזיכרון ששב. קורים לי צירופי מקרים מוזרים, שכולם לטובתי. קיבלתי חוברת מתכונים למיצים קשים. בעצם זו חוברת פרסום למכונה שלי. והייתה שם תמונה... והרכבתי אחרי שראיתי אותה. השאר היה קל... את כל החלקים שנותרו הרכבתי על גוף המכונה למיץ עשב חיטה... ומכונת הטחינה הקטנה היא לגמרי פשוטה.

אז הכל טוב?

כמעט.

עלי להיות בעירייה, וגם לסדר את ההתקשרות לחברת הגז והחשמל.

עלי לבטח את המטפלת שלי.. ואינני יודעת איך..

את הרישיון להעסקתה איבדה ביתי. צריך לקבל רישיון מחדש. את ההעתק שלו.

והעיקר... המון בדיקות רפואיות.

אחת מהן תגלה מה מצב הגרורה שבעטייה סבלתי כל כך לאחרונה. הבדיקה שאחרי הטיפול הראתה נסיגה גדולה. הגיע הזמן, לדברי הרופאים, לבדיקה נוספת.

ובדיקה שגרתית.. ממוגרפיה... סתם בדיקה מפחידה מאוד...

והליכה למחלקת הריאות. בדיקה גם שם...

לראות מה שלום חצי הריאה שנשארה לי.. ומה שלום חברתה...

ואולי מפחד אני מרגישה כאבים בשני המקומות...

אותם כאבים שלפני הניתוחים בריאה. צרות..

ולרופא כלי דם. אני מגיעה אליו פעם בשנה, או יותר ל

ולעבור לאונקולוגית אחרת... לא זה הזמן לספר למה...

והפעם היא תהיה אונקולוגית מתל השומר. כך, שכל הבדיקות ירוכזו שם.

וללכת לרופאת העור לביקורת, ולטיפול בציפורן שעושה צרות.

ולרופא כלי דם (פחות דחוף...).

ולרופא השיניים לסיים סופית את הרכבת השתל שהתחלתי לפני קרוב לשנתיים... הייתי אצלו לאחרונה פעמיים, ואצל הטכנאי פעם נוספת. נשארה עבודה של כרבע שעה... ואם אזניח, עלולות שוב לעבור שנתיים...

המון רופאים...

הכל נראה דחוף...

אז לא טוב?

כן טוב...

ההשמנה, שחלקה תוצאה של שכיבה ללא תנועה, ואכילה רבה, יורדת. המשקל מראה. מחמישה עשר ק"ג עודפים נותרו תשעה. נדמה לי, שכשאוריד עוד שלושה ארבעה מהם, אתחיל להרגיש יותר טוב עם עצמי... (ועדיין יישאר למה לשאוף).

והנפיחות הרבה בפני, שהיא מלאכותית, והיא תוצאה של כל הכדורים שקיבלתי, הולכת ויורדת.את זה אני לא ממש רואה.

אבל ביתי, שהייתה אצלי ביום שישי בצהריים, והיום בצהריים, נדהמה לראות את ההבדל...

ושמחתי על כך.

ויחד עם זה, יש לי קושי בלקבל את עצמי, כפי שאני נראית עכשיו.

התעוררתי, פשוטו כמשמעו, ומצאתי מישהי לא מוכרת...

טוב, התפללו איתי, שזו תהיה הצרה העיקרית שלי בזמן הקרוב.

ואולי להעיז להתפלל לא רק על הזמן הקרוב, אלא על זמן רב? אולי על כל החיים?

כי נדמה לי שאיבדתי את רוב רוח הלחימה שהיתה לי קודם...

לילה טוב!

ושארית שבוע טובה לכם!