כמילותיה של לאה גולדברג...

כה פשוט ומלא היה לי השבוע שהיה, עד כי התחלתי לחיות אשליה: כך יהיו חיי מעתה.

בשבת ארוחת הצהריים הראשונה אצל אחותי. סוף סוף לא היא המבקרת אותי, חסרת הישע. סוף סוף אני מגיעה אליה. ופוגשת את בניה. ביתה, שגם היא ביקרה אותי בעת מחלתי, הביעה באוזני במילים חמות את שמחתה על ההטבה במצבי ובמראי.

והשבוע נמשך בביקורה של חברתי מימי ביה"ס התיכון, תיכון עירוני ה' בתל אביב. היה זה ביקור ארוך ונעים. החלפנו חוויות על הזמן האחרון. לשתינו היו אלה חוויות לא ממש שמחות. אבל הייתה באוויר תקווה ברורה, שאנחנו ממשיכות בכיוון חיובי.

באותו בוקר הייתי ב"איקאה". נסעתי לקנות ארון מדפים, שיאפשר לי להמשיך לסדר את ספרי.

לשמחתי גיליתי שם גם ארון בגדים. וקניתי גם אותו.

ארון עממי וזול, שמספיק לי.

למרות כל הסבלנות, לחיות בבית ששניים מחדריו עמוסים ארגזים, זה ממש לא נחמד... ולכן שמחתי על הארון כמוצאת שלל רב.

ובהזדמנות זו בדקתי גם כסאות לישיבה ליד המחשב. הכסא שלי קרוע. כסא בד, שחי איתי בשלום שנים רבות, עד שנתבלה. מצאתי כיסא, שעונה בדיוק על הצרכים שלי. הוא תומך היטב בגב (ניתן לכיוונון של זווית התמיכה בגב), ותומך גם בראש. נפלא!

קניתי, ושמחתי מאוד על המציאה.

ועוד חווייה משמחת: קונצרט סוף השנה, שבו הופיע תלמידי לפסנתר, ליאור. על ליאור סיפרתי לכם. נער, שירד מהשמים כשמתנת אלוהים והמוזות צרובה בכפות ידיו ובנפשו. איך הגיע אלי כתלמיד, גם זה סיפור מיוחד, שבוודאי סיפרתי לכם אז... הוא ניגן כבר כשנה כשהגיע אלי. ולא ידע לכוון את הכסא עליו ישב, להחזיק נכון את ידיו, להפעיל נכון את אצבעותיו. הייתי עסוקה בללמדו את הדברים הפשוטים האלה, תוך שהוא מנגן בהדרכתי יצירות מפעימות.

שלושה חודשים אחרי שהתחיל ללמוד אצלי, הפגשתי אותו עם הפרופסור אריה ורדי. קיוויתי, שבהדרכתו ימשיך ויתקדם, וגם יופיע על הבמות.

הוא ניגן את סונטת ליל ירח, ופרופסור ורדי התרשם עמוקות. אך כשביקש ממנו לנגן את הסונטה בסולם אחר, ליאור לא היה מסוגל..

בעוונותי, עוד לא לימדתי אותו סולמות.. פרופסור ורדי אמר לו, שימשיך ללמוד איתי, ויחזור אליו בעוד שנה.

לקח לי זמן די ארוך להבין (וגם לומר לליאור), שבעצם המורה הגדול התכוון לראות אם ליאור יחליט אם הוא מוסר את נפשו למוסיקה. על חשבון ציוני בי"ס, על חשבון חיי חברה, וכו'

ליאור נער מוכשר בכל. הוא בכיתה מיוחדת של מצויינות בתיכון, ומסיים כל סימסטר בהצטיינות ברוב המקצועות.

אם ינגן באופן מקצועי, לא יוכל להמשיך באותו קצב בכל עיסוקיו.

ליאור המשיך בינתיים לנגן איתי. אבל כעבור עוד כמה חודשים, כשהגרורה הגיעה למוח, והרגשתי רע ממש, נהיה ברור שאיננו יכולים להמשיך. בפעם האחרונה שראיתי אותו (עד השבוע האחרון), הוא ביקר אותי בבית בני. אני כבר לא יכולתי לקום מהמיטה. הוא ישב מולי, מחשב נייד על ברכיו, ועברנו על רשימות מורי האקדמיה, שהם גם פסנתרנים בינלאומיים, וגם העמידו תלמידים, שהפכו לפסנתרנים ידועים. סימנו אחד או שניים מהם, וליאור היה אמור לקבל החלטה, שהוא מתמסר לפסנתר, ולצלצל למי מהם...

ואחר כך חשך עולמי. לא זכרתי עוד דבר.

עד שליאור צלצל השבוע. והזמין אותי לקונצרט סיום השנה. חשבתי שהוא בחר בדרך הבינונית. ללמוד בקונסבטוריון, ולא אצל מורה ענק, שיעזור לו להמריא...

אבל שתקתי.

אמרתי שאשתדל להגיע. שאעשה ככל יכולתי. אבל רק כשצלצל יום לפני הקונצרט ושאל אם ארצה להגיע איתו ועם אימו, ידעתי לבטח שאגיע.

ואמנם הם באו לקחת אותי. במכונית הייתה גם סבתו. מזמן לא התראינו. וזו הייתה הזדמנות משמחת.

הקונצרט החל בנגינת ילדים קטנים, שמנגנים זמן מועט. התוכנייה הראתה שליאור ינגן לפני הפסנתרנית האחרונה.

הנגנים הלכו וניגנו, כשרובם מנגנים מהתווים, והאווירה כלל איננה חגיגית. הם ניגנו כמו תלמידים בשיעור.

אבל לאט לאט נסחפתי, האולם הקטן וחסר החגיגיות נשכח ממני. עיני נעצמו, וכל העולם הלך והתרחק. ותחושה של חגיגיות אפפה אותי. ליאור ניגן נפלא.

ורק משהנערה האחרונה סיימה לנגן, (והוא ומורתו הופיעו במרש תורכי בארבע ידיים, יצירה שרחוקה מיכולתו), הוא סיפר לי, שרצה לנגן יצירה (קשה מאוד) מאת שופין. והמורה אסרה עליו בטענה, שהוא לא מנגן אותה מושלם.

האולם התרוקן. כולם יצאו ל"לובי" לאכול פירות ועוגות, שהיו מסודרים על שולחן חגיגי. ליאור שאל אותי אם ארצה להאזין לשופין. כמובן שרציתי. וליאור ניגן כמו מלאך. ידיו רצו על הפסנתר.. כולו היה נתון למוסיקה. ביצוע נפלא!

אימו ואני הקשבנו לו ונהנינו.

ומשסיים לנגן, נכנסה מורתו לחדר. ואימו הציגה אותי בפניה כ"מורתו של ליאור". הבנתי למה עשתה זאת. היה בה כעס על שלא נתנו לו "להתבטא". אנ י ניסיתי להרגיע את כעסה. נסענו משם.

כבר היה ערב מלא.

היה צר לי שגם לכאן הגיעה ה"פוליטיקה". ולפתע נזכרתי ,שגם כשלמדתי באקדמיה למוסיקה נכחתי באירוע או שניים שבהם היתה מעורבת פוליטיקה פנימית של האקדמיה.

אבל זה כבר שייך לעבר הרחוק מאוד..

בדרך חזרה ליאור סיפר לי, שנבחן אצל אחד המורים המעולים, שהוא גם פסנתרן עסוק בהופעות בכל רחבי העולם. והמורה אמר לו לחזור אליו לקראת ספטמבר, וכנראה יקבל אותו..

וזה שימח אותי מאוד...

ומה עוד מילא את השבוע?

שיעור עם המאמן של פיפה... פגישה עם מישהי שמנחה אותי בשיטה של ביירון קייטי... זה סיפור מיוחד. אולי אספר אותו כאן.

אז זה היה שבוע מלא... מאושר...

ובסוף השבוע, ביום שישי, כשהדלקתי את נרות השבת, יכולתי רק להודות על השבוע, ולהתפלל, שאזכה לשבועות רבים (מה שבועות? אני רוצה שנים!) כאלה.