בעצם יש לי רק אחת. פשוטה. גדולה. כמעט בלתי אפשרית.

ואולי כן?

אני רוצה לחיות.

לחיות לא רע.

ואם הייתי יכולה להיות חסרת גבולות, הייתי מבקשת לחיות אפילו טוב יותר.

לא להיות מודאגת, כשהמטפלת צריכה לקחת חופשת חג ארוכה.

(מי יוריד את פיפה?)

לא לדאוג כל כך לנתן בן יוסף. לדעת שהשופטים, רחמנים בני רחמנים, ישאירו אצלו את הילד הפיליפיני. ואגב, אחרי מותו? הרי הוא כבר בן תשעים ושלוש... האם גם אז יישאר הילד אצל בני משפחתו? כי אם לא... זו רק אהבה על תנאי...

לא לכעוס על שמאפשרים למוטי מלכה להמשיך בעיריית קרית מלאכי.. טוב, הוא לא אנס... (איך לא? הרי היה ניצול יחסי מרות!). הוא יואשם "רק" במעשים מגונים...למה שלא ימשיך, אם כן? הרי מה שעשה זה בסדר!

הייתי רוצה שיימצא אוצר יהלומים בארצנו, ויחולק לכולנו...

אחרת אחשוב שטום קלנסי ("הדוב והדרקון") ידע משהו שאינני יודעת. ספר מתח מומלץ, אגב...

הייתי רוצה שצה"ל ישחרר את יאנה גורליק... מטורף מה שעושים לה.. או, למצער, שיעתרו לבג"ץ בשם השוויון, ויתבעו לאסור חרדים (או רק אחד) שלא מתייצבים לשירות...

והייתי רוצה שהבעל ההרצלייני, שרצח פעמיים (אתמול הוא רצח את אשתו הפיליפינית) ייענש סוף סוף. אתמול שודר באחד מערוצי הוט, סרט דומה על בעל שהופך לרוצח סדרתי... כשהבנתי שזה הסרט, העברתי לערוץ אחר. נראה לי רע מידי לצפות בסרט כזה... והנה, התעוררתי הבוקר, והעיתון נתן את אותו סיפור על שני עמודים שלמים... עם תמונות... איום!

ועוד חלומות מטורפים: שישלמו ביטוח לאומי גם לנמצאים בחו"ל (יורדים?). הרי שילמנו ביטוח לאומי כל חיינו. וכשמקבלים פירור ממה ששילמנו, זה מותנה בהישארות בארץ? עוד נושא לבג"ץ...

ואולי אני סתם טועה? אולי התשלום לא מותנה במקום המגורים?

ולחזור למשאלות שלי...

אני מנסה טיפה לעזור לעצמי... הולכת בבית לאט, אבל יותר יציב. וכמעט לא נופלת. גם זה סוג של הסתגלות למצב, למרות שהייתי רוצה להפוך אותו...

שתהיה שנה נהדרת לכולם!