אתמול בלילה הלכתי לישון. המטפלת ליוותה אותי למיטה, ועזרה לי לקבל כדור שינה.

לא נרדמתי מיד, הדלקתי את האור, וקראתי קצת.

אני קוראת עכשיו ספר מאת המינגווי. איזו שפה בהירה... וכתיבה נהדרת.. לא קלה, אמנם. אחרי קריאה לא ארוכה, כיביתי את האור, כי הרגשתי, שאני יכולה לישון.

  שמעתי לפתע קולות מהסלון. זו הייתה חברתי משכבר הימים. אינני זוכרת את שמה. אבל הכרתי היטב את קולה. הלכתי לארון בחדרי, וראיתי, שהוצא ממנו סט סדינים.

מה? מי מארח אותה? ולמה הסתירו אותה מעיני? 

חששתי לצלצל למשטרה. חששתי ממנה. מי שמסוגלת להגיע לביתי בלי להודיע לי, מסוגלת להרבה... ופחדתי. פשוט פחדתי.

אבל לפני חמש בבוקר התעוררתי. כדור נגד הכאבים.. ואני גיבורה. אקום ואראה מי שוכבת ישנה בסלון, ואסלק אותה.

קמתי, ראשית דבר לארון. לא חסר סט מצעים.. לא חסר כלום.

המשכתי בכיוון לסלון. יש נקודת תאורה בהול הקטן, שבין חדרי לסלון. הדלקתי את האור... באור החזק הזה ראיתי גם את הסלון, והוא ריק. אף אחת לא שוכבת על הספה. הספה ריקה.

וזה התאים יותר.

כי "היא" הרי היתה בסלון מיד כששכבתי לישון.

אבל לא נרדמתי מיד. (להמשך שנת הבוקר)

איך היא התגנבה? מתי? מי הכניס אותה?

התחושה, שכל זה היה אמיתי, לא עזבה אותי, אם כי, בניתוח לאחור, היה ברור, שזה חלום מסוייט.