אז הייתי בחוג לאמנות (רישום).

היה לי הסכם עם הורי, שהם משלמים עבור כל מה שקשור בלימודים שלי.

אבל דווקא לחוג הזה שילמתי בעצמי. אני לא יודעת למה.

ועבר סימסטר. מחצית. ולפתע נזכרתי שלא אני צריכה  לשלם. והחלטתי שמלבד החודש הראשון, ששילמתי כבר, הורי ישלמו על השאר, וגם על העתיד. אבל היה לי מאוד לא נעים. מה פתאום לא שילמתי.  אני מאבדת שליטה על חיי...

ונהיה ערב. הסתבר פתאום, שהחוג הוא בבניין מאוד גבוה. אבל אני יכולה לרדת ממנו כשאני יוצאת מהצדדים, ובכל פעם עלי לקפוץ משהו מעין חצי קומה. וכך אני יורדת לאט לאט החוצה מהבניין.

באחת הקומות פגשתי את חנה. חנה היא מורה בחטיבה שלנו. והיא אמרה-שאלה אותי: את מאוד עצובה, נכון? 

פעם היית הרבה יותר גלויה.

שוחחנו מעט, וסיפרתי לה, למה אני עצובה, ולמה אני לא ממש גלויה.

טוב, זהו עוד חלום, ואני מאוד גאה, שאני זוכרת אותו, למרות שאיננו ממש סיוט.

ולמה אני מספרת אותו? כי חנה היא מורה אמיתית. גרה ברעננה. הייתי הולכת אליה יום לפני כל בחינה שלי. היא לימדה בכיתה מיוחדת ("חינוך מיוחד"), בת כשישה תלמידים. היא היתה קוראת את מבחני, ומעירה כשהשאלות היו לא ברורות דיין. והייתי מתקנת.

והיא לימדה אותי להוסיף שאלה, שתאפשר לכולם לעבור את הבחינה. כי מה יצא לי, אם חלק ייכשלו? זה ירומם את מצב רוחם? (על הנושא הזה בדיוק, כבר התעורר פעם ויכוח, אם אני ישרה, או "מתחנפת" לתלמידי. אז, אנא, נשאיר אותו שם...)

חנה גם היתה עוזרת בית כשלמדה להיות מורה. עד שהחלה לסבול מכאבי גב...

ורק הערה אחת: בחיי למדתי בשלל חוגים: חלילית, ספורט, ואחר כך פסנתר בלבד. ולא למדתי ריקוד כפי שרציתי. הורי לא רצו, שאצטרך לבחור בין השניים, כפי שקרה לאחותי הגדולה. אני עדיין רקדנית מתוסכלת...

אז הנה, חלום... ואני זוכרת... מוזר, אמנם, אבל לא סיוט...

ולגבי ביה"ח אתמול, בקרוב, כשיהיה לי כוח לכתוב...