וזה לא היה ממש קל.
אדוארד בא לקחת אותי.
אני הכנתי שאלות, בעיקר לאונקולוגית.
בדרך מ. בתי, צלצלה. היא הייתה מוכנה ללכת בלעדי. אך כשאני לא נרתעתי מללכת, היא ויתרה. חופשה, וכאלה... והקטנה באחריותה.
אני הכנתי שאלות בעיקר לאונקולוגית.
בתי הוסיפה שאלות בנסיעה... רשמתי את כולן, עם מקום לתשובות...
בעצם על כולן ענה דווקא הנוירוכירורג.
אני חששתי, שלא יהיה לי אומץ לשמוע את כל האמת. והכנתי את עצמי לצאת פה ושם, ואחר כך לשמוע את האמת מרוככת. אבל הייתי כל הזמן בפנים.
ומה שמעתי?
טוב יותר משחשבתי: ייתכן שכל הירידה בראייה, היא חלק מהטיפול.
יש עוד טיפול: והוא נוגע לכל המוח, ולא רק לגרורה...
אני אכנס למחקר. זה אומר, שאקבל שתי בדיקות בפעם אחת. והכל יהיה יותר בהיר. ואז, יטפלו כמו שצריך.
אבל עדיין יכול להיות, ששום טיפול לא יספיק... ואז יצטרכו לנתח במוח... וזה ניתוח קשה מאוד, ועמוק מאוד... אני לא רוצה לחשוב על התוצאות. ואולי אני דווקא צריכה לשאול... אולי יש סיכוי... אולי הוא לא ממש קטן...
אני חוששת...
לגבי האונקולוגית אני עושה שינוי בעצמי: אם בעבר הייתי חולה עצמאית, הפעם אני מניחה הכל לפתחה... והיא תהיה האחראית... גם זה נובע מחוסר כוח...
יצאנו משם, והלכנו לאכול פלאפל... אני, כדרכי, אכלתי חצי מנה... וגם זה היה יותר מידי.
אבל השתדלתי. הבוקר המטפלת הביאה את התרופות החדשות.. וביום ראשון אגש למסור את הבקשה לביקורת נוספת של הבדיקה שעשו לי, כשניתחו את הריאה בפעם האחרונה.
ואני שואלת את עצמי: אלמלא התעקשתי על הפירוש, שהופך את הגרורה שלי לניתנת לטיפול (נשאר בסימן שאלה...) ע"י הרצפטין 2... האם היו עושים לי בדיקה כזו? הרי אני זו שהתעקשתי ביחס לתוצאות... אז אולי אני לא יכולה להישאר חולה תלויה?
אולי אני צריכה להמשיך להיות עצמאית בניתוח הנתונים?
עלי עוד לחשוב על כך.
ובינתיים התחלתי לקחת את התרופות, כולל הסטרואידים הנוראים. לא פשוט, אבל אני מקווה לטוב.
ובינתיים לשבוע הבא:
ביום ראשון ערב חג, אבל עלי להעביר את הבקשה למימון לסניף... (עד אחת עשרה בבוקר, שאז נסגר הסניף...)
ביום שני חג... האחרון סוף סוף...
ביום שלישי שתי בדיקות מ.ר.י במסגרת המחקר.
בדיקת פטסיטי ביום רביעי בערב.
ביום חמישי מסיבת פרידה שלי מהחטיבה...
וכבר מגיע שוב יום ששי...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
