אתמול הייתי בחטיבה, בטקס סיום עבודתי.
הכנתי כמה מילים עלי, אבל ביקשתי שאם ירגישו שאינני יכולה לדבר, פשוט יפסיקו אותי. ודיברתי:
על הקריירה שלי, מעט על העבר, והרבה על ההווה (בעצם על השנה הראשונה שלי בריכוז השכבה...)
היו המשפחה שלי, בני, כלתי, בעלי, אחותי וגיסי. הרגשתי שכולם נמצאים, והיה חם וטוב.
מאוחר יותר הלכנו לחדר המורים, ושם, במהירות גדולה, הוכן ונראה סרט עלי כרכזת. נפרדת מכולם (אז.. מזמן...)
נשאר המון חומר אמתי, אבל הוא לא נלקח, ונשאר אצלי בבית...
היה מרגש מאוד.
ובלילה, נרדמתי באור. פשוט הייתי עייפה מכדי לכבות את המנורה. אבל הנחתי את הספר, ולא קראתי בו...
בבוקר הבטתי מעט ב"מעריב". פרידה גדולה מזוהר ארגוב. זמר, שנאמר עליו שיצק עצמו כישראלי חדש...
ו(ממה שהצלחתי לראות) מעט מידי על הבחירות.
דפני ליף הופיעה שם, לא כמתמודדת, אלא ככזו, שתראה מה המפלגות השונות עשו למען הבוחר, ותודיע לו. חבל... אבל גם זה משהו...
בדרך הביתה, התחלתי את השלב הבא... חיפוש עובדת מתאימה... לא יאומן, אבל גם זה לא מסודר... והרי אינני יכולה להישאר לבדי...
נראה מה יצא מכאן...
יש לי מעט רעיונות, אבל אני לא ממש יודעת מה לעשות.
החלטתי, שבינתיים אתחיל לרשום זכרונות עלי כמורה. זה די קל, ולמען האמת, הוכנה לי חוברת, והיא הייתה החשובה ביותר, ובה חלק ממה שנכתב עלי. והשאר יובא רק בימים הקרובים, ויתווסף לחוחברת שכבר מודבקת... אז, קודם כל, רק לצורך העניין הזה, שמי הוא דפנה. כן, שמי האמיתי... וייכנסו זכרונות... ייכנסו... אתמול הייתי בחטיבה בטקס הפרידה מכולם.
לא היה קל, ובמשך כל היום התאמנתי בלא לבכות.
אבל עשיתי את זה וזכיתי בהמון אור וחיבה מחברי.
ובינתיים, יום נהדר לכולכם, וסופשבוע נפלא!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
