אתמול ניסיתי לכתוב על פיפה בנייד שקיבלתי בינתיים בהשאלה.
היה קשה.
אבל הצלחתי, ולצערי זה נמחק ( והפעם סופית, לצערי. דלא כמו לפני שבוע.) האכזבה היתה גדולה, הפוסט היה יותר מלא. ומאוד בכיתי על מה שלמדתי תוך כדי כתיבה. מקווה מהר מאוד לספר את אותו סיפור ממקום אחר שמתהווה בדרך.
ועוד חשוב שאקליד סוף סוף את מכתב התודה לשיבא. כי מגיע לרופאים ולצוות ממש מגיע, שתדעו , ושתכירו אפילו את השמות. מי שירצה, כמובן.
ועכשיו, סוף סוף לערב שבת.
במשך כל היום עבדנו יחד (האיש שהיה איתי לאחרונה כל כך הרבה.
בעלי ובנזוגי מהעבר, שאחרי פיוס שהלך והעמיק, הלך ונהיה קל יותר והוא היום כבן שנתיים, חזר ומצא דרך בכוח לביתי, ביתה של ביתי, כדי לעזור לשתינו.
הוא היה, וחזר להיות הדבר הכי חשוב, והכי עוזר, והכי תורם, שנכנס לכאן לאחרונה, וגם נשאר.
וביתי אהובתי, הן זה החלה לחיות חחדש ולהיות שם באמת בעבודה. בזוגיות. באימהות. ובהיותה בת תומכת ואוהבת. אז הצלחנו יחד כהורים גם בעניין הזה. והצלנו אותה..ואת אהבתה ואת עזרתה כבת. וזה כמובן היה חבל הצלה שגם אני נזקקתי ונהניתי ממנו.
הללויה!
והשאר על כך, בפעם אחרת.
אז לערב שבת?
כל היום סגרנו שבוע קשה. משרד ממש.
טןפס תרופות לשבוע הבא (לקחת בזמן! לא ידעתי כמה זה סובך,צ כשיש עומס על המוחף עומס של חשיבה. לא, אין בעיה בבצקתתת...
ולסגור חשבונות עם העוטבדת, נדיה. ולשלם ולהכין קבלה שתחתום.
ולעשות חשבון עמלות עם "למען". אגב,צהם עבדו בסבלנות וביעילות,והשיגו ארבעה קווי ה גנה, עובדות נוספות, לכל "חור" בשעות שכבר ידוע שייוצר.
ולשלם דרך העובדת.
נותר הצורך לארוז, יש רשימה ואבדה.... להתקלח. עדיין העובדת משגיחה... אבל היא מיהרה לצערי ללכת כי לא ידעה שאבקש עוד כחצי שעה, כי יצא שהעדפתי שקט על יעילות... ואיחרתי.
אז הלכה.
ואז אמרתי לאיש, שיש בי חשש, וכי משהו שלא דיווחתי הוא סיבה להגיע לבי"הח.
בשלושה ימים האחרונים החלו והתגברו קשיי דיבור.
עייפות? נוראה?
אבל נהיה קשה לנשוא לשמוע את עצמי חורקת מילים... ומעט מגמגמת. ומה אם כך אשאר?
ומה אם זו הידרדרות מוחית, שהיא סיבה להתאשפז?
טוב, החלטתי לצלצל לרופא או לאחות.
ואז הצטערתי לשמוע שגם האיש החדש-ישן, וגם בתי כבר שוחחו והתקשרו. אופס!
לא טוב. מעליב.
אני כאן, וראשי צלול.ואבל בלי כל קשר לעלבון, התשובה היתה, שהאחות תתקשר לרופא ותחזור עם תשובה.
הבעתי את עלבוני, אבל טרחתי גם אני להתקשר לאחות, אורלי, שתשמע מה גודל הנזק, ותחליט למה הוא שייך.
ובלבי כבר ידעתי, שאבקש שני ימי אשפוז כדי שבעיקר יעזרו לילמנוע (סטרואיד?) את המשך הנזק, אולי לןקן.
די אומלל.
אורלי אמרה לי שלא השיגה את הרופא, והחליטה שהנזק חמור מידי, יבדקו את הסיבה, ואולי יטפלו.
שאלתי אם יש לי זמן למקלחת.. התצשובה היתה שאגיע בזמן סביר , אך לא בהול.
סוג ש לבשורה די סבירה, בהתחשב במצב...
אז החלטתי לבקש שיודיעו לבני, ואולי יגיעו לפני היציאה, להתראות... (ומי, כמובן יכול לדעת, מה יגיע בתוך בית החולים? ואלי בכל זאת, זה יגיע לניתוח?
ולהודיע לנדיה שאולי לא אהיה כאן בשבוע הבא.)
די בקרוב הגיעה שיחה מהרופא למאיה.
הוא אמר שאחרי שיקול נוסף
החליט שכדאי שאתאפק, ולא אגיע.
הוא די בטח שזו סתם החמרה (בנקודתצהזצן המתאימה מהטיפול, ושזה יחסתדר בעצמו.
אמר שחשב להוסיף כדורים, אבל הוא בכל זאת מבקש להתאפק. להימנע. בזה, אגב, אני מסכימה. להוסיף לכמות זה לא טוב. למהומה בלילה, לכאב, לזלילה.. די!
הוא ביקש שאטתקשר לפחות פעם בשבוע, לא לחוס עליו, ולדווח ישירות לו על כל שינוי.
מייד ניסיתי להתקשר, לספר לו שאצלי המהלך הפוך מהמקובל. ואגב, מצער, אבל ביתי לא מכירה את הכל לעומק. היא לא צללה למקום... לא למדה. אז גם בדיווח שלה לא מלא,ף כמובן. ולא דוייק. ויכולה ליפול החלטה שגויה.
היי!יש לי אינפורמציה! למה אינכם שומעים? הכל נהיה גורלי.
הייתה שיחה די סעורה ומלאה כאב עם א...
בני אהובי התיישב על מיטתי.
מה החחלטה? לא נוסעים? אז אולי נעסוק בדבר הכי חשוב: באריזה. והשבת כבר נכנסה.. והפמוטים והנרות שנכנסו לאריזה, חזרו אחר כבוד לארונות. ושלווה מוזרה (הוא צדק.. הבן! וברוכה ירדה באחת על החדר.
ואחרי הלם קטנטן, עברנו באופן פ.םורה לאריזה.
תרופות. כלי רחצה. בגדים מועטים כביסה קטנה שכובסה, יובשה מסתבר, לא מסםיק...) התגלתה כרטובה.
תוצאה זוג מכנסיים חסר, חולצה קצת יותר חגיגית, לא מצאה מצ'ינג. והסוף הגעתי ללא מכנסיים מספםיקים לבית המלון... כל כך רציתי להיות יותר חגיגית!
שכחנו פריטים מאוד חשובים לקיום נאות. בחיי.
אבל יהיה בסדר.
למשל כבר החלו כאבי העפעפיים כשחסר לי משהו להעיזר. ניחא.
אה, והעיקר, ברגע האחרון נזכרתי להוסיף תרופות. יו!
ארזנו, פיפה בכתה בעזיבה.. עצוב!
והפלגנו לבית בני.
השכנה נפרדה..
הגענו ומייד נותצרה מהומת אלוהים.
הבכור צועק.. עצבני.. רפלקס מותנה...
לי כל כך כואב הראש.
ניסיתי לבקש שקט. לא היה כל טעם.
הוי, הכאב, בראש. הוא כבר כאן. ומתגבר!
רחמים!
כואב!
אטמתי את האןוזנים בצמר גפן.
אה, סליחה, אני שומעת אתכם כאן...
טוב, אחר כך התעוררה כלתי, שנכנסה לנוח. המהומה התחדשה.. ונוכחצי שהפסדתי ארוחת צהריים. וזו סיבת הכאב.
מבינה, כי אחרי סופהשבוע הקודם חלתה.. בחיי.
והיה צורך בהול שלא תחלה.
היא עצמה
עבודתה.
ילדיה, והעול שייפול על בני שיתפקד במקומה.
ולא יעבוד..
ממשיכים..
הגענו לקידוש.
פנים חמוצות.
בני מביט בילדו בכורו במבט אוהב.
הנער מגיב בעלבון. כעס. קולניות.
בני פונה אליו.
והבכור דורש בתוקף שלא יפנה אליו.
שלא ידבר.
ניסיתי לשאול משהו.
תשובה איומה וחצופה שכוונה לאב, עברה דרכי ונקלטוה כאילו כוונה אלי.
אגב, הגעתי אחרי בכי ארוך חוזר ונשנה. הלחץ הגיע לשיא עוד לפני השאלה אם להתאשפז.
זה הלחץ שגבר והלך בימים האחרונים.
עם כניעה לעלבון מיותר..
לא נכון...
לא נכון...
ברגע זה נעלבתי ובכיתי.
וכשנודע לי מאימו משהו שלא ידענו, שהוא כבר ביקש ולקח כוטר נגד כאב ראש, וזו כבר הפעם השיניה השבוע...
נחמץ להי מצער שגרמתי לו.
אבל לא,
לא עד הסוף.
אז בכיתי(שוב?) והתנצלתי, אבל ביקשתי גם אני התצנצלות על הכאב שגרם לי.
ואז סוף סוף הצליחו לחדור אלי באמת, והבנתי שבעצם באמת.. בכלל לא ענה לי.
ואז כבר בכיתי ברצינות.
ילדה מטופשת בחיי!
ואז בכור נכדי בבית הזה, הלך לחדרו. ולא נשאר לאכול.
והקידוש החל.
שרנו בשקט. ואגב, שרתי ברהיטות לשןון ובלי מעצור. שמעתי שזמרים מדממים מופיעם "חלק". זו לא הייתה הופעה. אני לא זמרת. אבל שרתי חלק!
ואחרי הקידוש, גם נכדתי פרשה.
אנחנו אכלנו לנו.
שוחחנו. הרבה היה חסר.
אחרי זמן מה הגיח פתאום נכדי. מחייך.
אחותו מוסעת בידיו. מין מריצה, אך כולה באוויר.
הוא מסיע אותה, דוחף, היא מתמוגגת. שניהם צוחקים.
ופתאום, באח,ת התפוררו ונעלמו הכעס, המבוכה והכאב שגרמו.
כך כולנו איתם.
כמה טוב לחייך ולפוגג את הכעס!
הוא ביקש וקיבל משהו לאכול. הרעב והתיאבון שבו.
הילדה הופיעה והחלה לבקש תות טרי. וקיבלה.
גם היא לא אכלה.
הכל כובד.
משהו קסום באוויר.
זו הדרך היחידה.
הגיע שלל חיוכים.
הכל התפייס!
אני עובדת בחדר. בנחת.
השארתי דיווח לא גמור לקראת יום שני. ישיבות הערכה. בלעדי.
ידיעה מה צריך להעישות. סימנתי לי, אגב בחצות.
הכל מונח. פרוש. רשימת תוכן ובקשות מה צריך להיעשות.
לא אוכל להיות. לא לצלם. לא להדפיס. לא לחלק.
הכל תוכנן.
מכתבי הצלחה לילדים נכתבו בכתב יד.
יחולקו.
דיווחי מבחנים. ציונים. נוכחות. דגם פתור עם הצעות למחשבה. עם הפנייה למראה מקום. מכתב תודה למזכירה על עזרתה זו הפעם השנייה. והפעם העזרה תהיה ענקית. מסובך.
טוב, קדימה.
הערב היה אז די בתחילתו.
ופםתאום החלה שוב השתוללות קולנית.
הם קולניים שלושת בעיות הקשבה והריכוז. מה יהיה בייתצ הפסר.
אגב, נכדתי בעלת מאפיינים דרמטיים של בעית קשב וריכוז, נרגעה פלאים בכיתה ד' אחרי שיחה (נהדרת, כנראה, לפי התוצאות. ושעוררה הרבה מכוונות חיובית למטרה. בבי"הס היא רגועה.
אבל כאן היה רעש מחליא.
ביקשתי הפרדת כוחות. מי שומע.
אמרתי שמכייון שכאן רעש, והיא לא בחדרה, שם הוכנה לי המיטה, כמו בפעם הקודמת, אעבור ישירות לחדרה, ואהיה במחשב.
כלתי הייתה עמי בחדר. הטריק עבד.
הילדה הגיעה, ורצתה לשבת למחשב.
אני, בקשיחות, אמרתי, שזה עכשיו חדרי והיא בחרה להיות בחוץ. אז אינ,"לא נותנת". ובפעם החרישית השלישת. היו סימני עלבון ברורים על פניה.
ואז אמרתי: ,טוב, אם את כאן ורצה להישאר בשקט, יש לי מה לעשות בחדר שבו עבדת,.
חיוך. שלה.
ניסיתי להסביר שזו היתה תחבולה. אבל היא הייתה סגורה (פגועה, כנראה).
לומדים.. לפעמים כואב...חבל..
וכלתי מחייכת. וגם אני.
ואז הגיע בני שופע חיוכים.
ועזר להתארגן ב"העברה" לעבוןדה.
וסיפרתי שקר ברגלי.
תמיד (שוב, קשור לנזק של כימו,) אני מגיעה בקפקפים. ונהנית.
הערב היה קר מידי.
ואז שב בני עם גרביים וורודים, מפםונפנים, שכמוהם לא ראיתי. ילדותיים ויפים.
עבדתי בשקט כאן.
האורות החלו להיעלם.
נכדי הגיע וסיפר שכל אחד ישן במקום אחר.
ושהוא ושני, אחותו רבים מעט היכן יישנו. ביקש עצה.
אמרתי שהם בוגרים בעיני וכל החלטה יתקבלו על ידי.
אבל אם הם רוצים, אנסה לחשוב איתם על עצה.
לאט לאט כבו האורות בבית. אני סיימתי והתחלתי לרכז חפצים לחזרה לחדר "השיענה" שלי. של נכדתי.
ואמנם הצלחתי להגיע בשלוש הליכות.
אגב, קודם לכן ניסיתי להסביר שארעה תתקלה. והכל ישוב על מקומו בשלום
בינתיים "הכל" שב.
ואני מפזרת את חפצי.
אבל בקרוב נתפנה ממילא.
בכל אופן, בינתיים הזמן חלף.
ובני הבינוני כאן באחד החדרים.
לא מנסה להרחיק את "זה" מזמן הכאב.
בני שב עם גרביים.
ופתאום התמלא החדר אור מוזר...
הוא גחן למרגלותי וניסה להלביש לי את הגרביים.
לא! מותק! יו!
וגרבתי בעצמי, ונזכרתי: ר' חנינא בן דוסא? שהיה נעלי בית לאימו?
לא!!
וואו!
הבית החל לנוע אפור וחשוך.
האויר רעד... ששש
בסוף הערב יצאתי לסלון.
והאוויר הסתחרר.
הקטן שוכב על ספה, ישן מכווץ. הוספתי לו שמיכה.
והאור וכשיו על עיניו. אור מנורה, שלא הצלחתי למצוא כאן ולכבות.
בני היה באחד מחדרי הילדים.. הרעד באוויר פסק. הקסם המופלא יישאר, אני מקווה, אתי.
מחר קרוב.
כבר כאן, בעצם.
המחול הואט.
אבל המחול הרועד של האוויר מתעצם.
יש הרגשה שצריך לתפוס כאן משהו. איזה נס, אולי.
לא מובן.
אני אכנס למיטה.
אבל שוב, איזו חווייה מוזרה ומרגיעה.
וכמה אהבה מכולם לכולם הייתה שם כשהבן החל לחייך.
השלמתי את העבודה. גאה.
ומקווה לטוב בשדה העיקרי, מניעת ניתוח, שכבר זז מהמקום...
מעבר בשטח גילה לי שאיש אינו במקומו...
נקווה לטוב...
אעלה למיטה.
אוהבת אתכם.
לא בטוחה שעבר כל מה שחשתי. לא תוכנן.
ומאחלת סופשבוע שקט וגשום. בני? לא יעבוד? וכיצד יתפרנס? בעיה אבל לדעתי אין פתרון.
טוב, יקירי.
לילה מוצלח נעים וחמים.
שתרד שלוה (איפה! היא כבר כאן מזמן!)
אני רעבה. אוכל משהו קטן (בחיי, אני לא "אלכוהוליסטית"). משהו מוזר. בעייתי מאין כמוהו נשאר שם איתי.
אבל רוצה להיפרד בחום, ולהודיע שאני מתגעגעת.
טוב, יקירי.
אני יוצאת.
מאמינה ששומעת את פיפה בוכה..
מרגישה בת מזל על מה שאירע הערב.
כן, בתי הופיעה קודם. עוד בבית. ביקור יזום ראשון בזמן ללא חובה..התבדחה.
נשקה בחום.. צחקנו. שרה.. קול עדין ונפלא...
חיבקה ארוכות את הנכדה שסבה, אישי לשעבר, היה איתה ונישק את הקטנה.
וראה זה פלא, לא נעלבתי ואפילו לא קינאתי..
יו.. נשוב.
תוכניות: בלוג על אחותי. הוא כבר דוחף...
הילדים ואפילו בני החליפו מקומות. פזל מתחליף.
מה קור? אני מבולבלת מעייפות נוראה......
לילה טוב לכם.
שלוו . שקט. יפה.. לילה טוב. תודה לאל על הסיום.
ולאל האהבה והאור: כמה אהבה נדרשה כדי לעשות טוב? בעיני, כמה העזה!
הוא אומר: כשאני צוחק, כל העולם בידי.
והוא צודק, כנראה.
טוב מעט תוכניות, בקשות: בבלוג הייתי רוצה כבר להיות זו שפתחה את כל סגור ליבה.
אגב, מבקשת, אם אםשר את הגברת, לב, שעזרה לי לגבש חשיבה על מילה.
לחשוב על היפוך רעיונות לא טובים...
עייפות איומה..
בהצלחה, ליאור יקר! תלמידי היקר לפסנתר, אספר על תכנון ההמשך בלעדי. הבכי.. האהבה..
ולהתראות...
פורשים. עייפים. נתראה מחר? שבת?
כל כך עייפה..
רופסת ממש.
אבל רגועה, רגועה כפי שלא הייתי מימי...
אולי אצליח שוב לזחול למחשב.
לילה טוב ומבורך.
עייפה.. אולי אישן עשרים וארבע שעות ויותר. רוצה. צריכה. חיייבת לישון.
מקווה בעיקר בשבילכם. ובעצם למה לא בשבילי?
אוהבת. מעריכה.
שבת שלום.
אולי אספר מחר סוף סוף על הפגישה הראשונה עם פיפא.
כל טוב.
אני בדרכי "למטה". טוב, אני ממש עייפה...
מאיה, אכנס למיטה. לכמה דקות. אני כל כך חלשה מהערב..
הראש כואב. לא לא טוב..
ביי בינתיים.
מקווה לספר סוף סוף על המפגש עם פיפה.
ולאהוב אותה.
שמה לב לאוויר הרוחש.
יו.. כמה מוזר הכל!
נפרדת.
אוהבת את כולכם
אני בבית, ומקווה להישאר .אה? בהשגחה? כן. ובעזרה. הלוואי עלינו...
מי רוצה להפוך לסיעודי.
להתראות!
תודה על שבוע נפלא... ולא קל....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
