מגיל קטן אני רואה יותר מדי טלוויזיה. ההורים שלי סיפרו לי פעם שכשהייתי בוכה יותר מדי בתור תינוק הם היו מושיבים אותי מול מסך שלג של טלוויזיה, זה היה הדבר היחיד שמרגיע אותי.
רוב הטלוויזיה בה הייתי צופה בתור ילד הייתה סרטים וסדרות טלוויזיה מפגרות, נהניתי מכל אחת מהן מכל רגע. אני לא בטוח כל כך אם זה היה בגלל האיכות, זה היה יותר בגלל העולם האחר והבלתי מציאותי שהטלוויזיה משררת. הבלתי מושג הוא הרבה יותר קשה להשגה מהמושג, תמיד קל יותר להסתכל על מה שאין לך ולהתלונן עליו. זו הפכה להיות אמירה לחיים בסופו של דבר, וזו ההשפעה הראשונה שהטלוויזיה הותירה בראשם של ילדים חולונים בשנות ה-90 המוקדמות.
וזה לא שהסדרות היו טובות, בחיאת, ילד בן 12 שרואה מלרוז פלייס ודוגמניות (ע"ר), בברלי הילס או עוד אי אלו סדרות של בימאים בסגנון אבא של טורי ספלינג. וזה עוד בלי לדבר על טלוויזיה מצויירת, אני גדלתי לתוך משפחת סימפסון. ההתמכרות הכי גדולה שלי בגיל ההתבגרות היה WWF, ימים ושעות הייתי רואה את כל התחרויות ואת כל הקרבות. היו ימים שאפילו היינו (אני וחברים) נשארים כדי לראות תחרויות היאבקות מאוחר לתוך הלילה. את WRESTLMENIA 10 אני ראיתי בשידור חי בערוץ הספורט הראשון בישראל בשנת 93'.
חוץ מטלוויזיה אלוהים המציא את הקולנוע, סבא היה מכניס אותנו לסרטים, הוא היה עובד שנים באיזה בית קולנוע. 'ווילו והנסיכה', "מותק, הילדים התכווצו", "בחזרה לעתיד", "תראו מי מדבר" ועוד הרבה שטויות בסגנון פרדי קרוגר, "שליחות קטלנית", "בית קברות לחיות" ו"אינדיאנה ג'ונס" היו הסרטים שעליהם אני גדלתי.
טלוויזיה מספקת לך את היצר הראשוני, אולי אתה מאבד את הדמיון תוך כדי כי אתה נותן לאנשים אחרים לדמיין בשבילך, אבל במקרה שלי זה רק עזר לי לחלום יותר, וכן, לראות הרבה הרבה יותר טלוויזיה. אני לא נולדתי לתוך המחשב, הוא הגיע אחרי שההתרועעות הראשונית והאהבה המטורפת שהייתה לי למסך הקטן החלה, כמובן שהוא הצטרך אח"כ, אבל בסופו של דבר למדתי להסתדר עם שניהם ביחד טוב מאוד. האינטרנט טרף את כל הקלפים, מעכשיו אתה רואה רק את מה שאתה רוצה, בלי להיות תלוי במה יש או אין בספריות וידאו, בלי לתכנן לו"ז רק כדי ללכת הביתה ולראות תוכנית שבא לי לראות. אבל הוא גם גרם לטלוויזיה להפוך להיות חלק מהותי יותר מהחיים, פעם כשהיית רואה פרק של איזה סידרה אהובה הייתי צריך לחכות להמשך הסדרה רק עוד שבוע וזה עוד בלי לדבר על הפאלטות של ערוץ 2 בשנותיו המסורות, ועכשיו השמיים הם הגבול. במקום פרק אחד בשבוע אתה יכול לראות סידרה שלמה ביום (ואני לא מדבר רק על עונה אחת).
אז מה אני מנסה להגיד פה בעצם? שטלוויזיה זה השטן, שאל תתחילו כי לא תדעו איך לצאת מזה, זה לא יעבוד. זה רק יגרום לכם לשבת 4 שעות יותר ממה שההורים שלכם הקצו לכם. ואם אתם מבוגרים – טלוויזיה זה בור בלי תחתית. אפשר לשרוף שנים ככה.
זה היה המגרעות של הטלוויזיה. ועכשיו, מה היא כן נותנת לך:
היא עוזרת לך לשרוף זמן.
היא עוזרת לך ביכולת של בחירה בין לבחור לצאת לדייטים או לשבת בבית עם טובלרון מחומם במיקרוגל.
היא עוזרת לשעמום, היא עוזרת לא לחשוב יותר מדי, היא עוזרת להרגיע, היא עוזרת להירדם, היא עוזרת להתגעגע (כן, אני יודע). היא גם עוזרת לתירוצים, לאכזבות, לנושאים סליחה וגם לתקשורת בין אנשים מציאותיים (SMS אחרי העפה של מישהו בתוכנית ריאליטי זה גם קשר מציאותי).
וזהו, בינתיים, עד לפרק הבא :)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
