הפרסומות בערוץ 2 מדברות על כך שב-06.03 הם חוזרים הביתה, החטופים חוזרים מהשבי שלהם.
מראים סצינה של אימא (מילי אביטל) השוטפת כלים ופתאום טלפון מחריד את שלוותה, על הקו מישהו שהיא מכירה אומר לה שהתקשרו אליו ממשרד ראש הממשלה ואמרו לו שהמשא ומתן תם. האם סוגרת את הטלפון ומתיישבת על הרצפה, גבה אל הכיור. מסתכלת בוהה, ספק תוהה, עם מבט נוגה ומשתוקק בעיניה. בתחילת הפרומו מראים שהילדים חוזרים אחרי 17 שנה בשבי.
לא הייתי רושם על הסדרה הזאתי אם לא הייתי חושב שהסדרה באה לתת לכולנו תקווה שאולי לא במקום שלה לעלות בארצנו, עם כל חופש הביטוי בעולם. עכשיו, זו בסך הכול סדרת טלוויזיה, ולא משנה כמה טובה היא יכולה להיות, וכמה מרגשת היא צריכה להיות וכמה לכולנו היא תעשה רטוב בקצה של העין. זה לא פייר, לא פייר בגלל שעדיין יש לנו שבויים/מתים/לא נודע גורלם רבים, וזה לא יפה להציג סיפורים כאלה.
אני מודע לעובדה שזה מאוד נאיבי ותמים לא להגיד שחטופים כבר היו לנו, חטופים עוד יש לנו ו(אני מתחלחל מעצם המחשבה)עוד יהיו לנו.
זה הכול
בבלוג זה
בכל הבלוגים
