תתארו לכם שיש לכם בת שאתם לא רואים יותר מדי, היא כבר מבוגרת וחיה את החיים שלה ועושה את הבחירות שלה. תתארו לעצמכם שהיא באה לעיתים רחוקות הביתה והפעמים שהיא כן מגיעה אלו הרגעים שמרגישים לכם הכי טוב בבטן. עכשיו תתארו לעצמכם שאתם מביאים אותה הביתה משדה התעופה, מכינים לה ארוחה טעימה ולפתע היא מתחילה להקיא ומנסה לספר לכם משהו אבל קשה לה לנשום. ועוד יותר גרוע, אתם מביאים לה מעיל ומתחילים לצאת מהבית לכיוון הרכב אבל שנייה אחרי שאתם פותחים את דלת הכניסה מישהו עומד בפתח הדלת מכוסה בכובע גרב, צועק "קרייבן" ויורה לכם בילדה הקטנה בבטן.
אחרי שהיא מתה לכם בידיים מתחילות השאלות, במיוחד אם בעבודת היום יום שלכם אתם חוקר מקרי רצח, במיוחד אם אתם מל גיבסון ובמיוחד אם אתם טובים במה שאתם עושים. כשהחוקר תומאס קרייבן בתחילת הסרט כמעט נהרג מכדור בפתח ביתו הוא בהתחלה מתחיל לחשוד בעבודת היום יום שלו ובחייו הרגילים, הוא לרגע לא מעלה את הדלת שהכדור יועד למישהו אחר, כשהוא מתחיל לחקור את הרמזים הוא לא פותח את כל הסיפור בידי חבר מרעיו השוטרים, הוא עושה את מה שהוא עושה לבד, הוא שוטר מהזן הישן, הוא מדבר כמו רנגייד משנות ה-60, המילים שיוצאות לו מהפה הן לרוב מילים שהיו שומעים בעבר, רוצים דוגמא: I'M FUNNY THAT WAY, בימינו אף אחד לא באמת מדבר ככה, גם לא בסרטים. וכשהסימנים כולם מתחילים להצביע על עברה של בתו הוא מתחיל לשחק עם פיסות החבלים, מצרף פיסה אחת לשנייה וחושף הרבה מאוד לכלוך שהרבה מאוד אנשים ניסו להסתיר.
לא קל להילחם ברשויות, במיוחד אם אתה שוטר. את מל גיבסון לא ראיתי בסרט כבר שנים, יש מצב שזה הסרט הראשון שלו מאז "צלוב אותי אדוני - קוראים לי ישו"? יש מצב. שחקן הוא כן, גם בן אדם. ובתור אבא באבל שיוצא לחפש תשובות הוא מצליח לשחק אותה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
