אם יש דבר אחד שמעצים את תחושת הבדידות בלב כל אדם צריך רק להסתכל אל תוך כל בית אב בעולם (כמעט),לראות את בני משפחתנו שהזדקנו מעט ורק מחכים שנבוא לבקר אותם, פעם בשבוע, פעם בחודש, בחגים או לכל הפחות פעם בשנה בימי הולדת. מה קורה להורים שלנו אחרי שאנחנו כבר מתבגרים ועוזבים את הבית הם ממשיכים לחיות את חייהם ולראות את העתיד קדימה? ברור שכן, כל אדם חי בשביל לראות את ההמשכיות שלו דואגת לעצמה, מתבגרת ובונה את התא המשפחתי שלה. כל סבתא שנותרה בבית מגורים, באם בדיור מוגן או שמא בבית אבות, כל קשיש, לשיהיה, כל הורה של כולנו, כל אחד ואחד מהם בסך הכול דואג ונושם כדי לראות מה קורה עם הילדים שלו, עם הצאצאים שלו, ורק רוצה לנשום לרווחה ולגלות שהכול איתם בסדר.
רוברט דה נירו משחק את התפקיד שאני בטוח שהוא ממלא גם בחייו האישיים, אב אלמן לארבע ילדים שכבר גדלו, שכל אחד מהם בחר לעצמו במסלול החיים שלו, על בחירותיו, מטלותיו או פשרותיו. דה נירו נותר מאחור כשכל ילדיו סובבים להם בתא המשפחתי החדש שהם בנו לעצמם. הוא מזמין אותם לארוחה משפחתית מיוחדת, הולך ובוחר יין יקר בסופר השכונתי, קונה מנגל מיוחד כדי לטגן את הבשר הכי מובחר שהוא יכול למצוא, מסדר את שולחן העריכה ולפני המפגש הצפוי הטלפון מצלצל וכל ילד נותן את התירוצים שלו ללמה הוא לא יכול להגיע.
דה נירו כבר זקן ומתעצב, אך לא צפוי, במקום להתרווח ולהמתין לסבב הביקורים הבא, לקראת יום הולדתו ה-80, הוא מחליט לצאת ולהפתיע כל אחד מילדיו. הוא יוצא למסע בדרכים ברכבות, אוטובוסים ושדות תעופה. בתיקו כמה מצרכים הכרחיים וגם תרופות ללחץ דם גבוה. הסרט הזה מעלה כמה וכמה דמעות בעיניים בעיקר בגלל שהוא מספר את הסיפור של כולנו וגורם לרובנו לרוב להתעצב כשאנחנו מדחיקים את המחשבה על הנותרים מאחור בעת שאנו חיים את חיינו. כל הזמן אני נדהם לראות אנשים מצליחים להחזיק סרט שלם על הכתפיים לבד, ודה נירו עומד בצילומים בכבוד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
