בתור סרט איכות, כזה שמצופה מסרט שכשאתה מתחיל לראות אחרי שמראש אתה יודע שזכה בשני אוסקרים, אתה מצפה מסרט שכזה שיתפוס אותך בבטן, ייתן לך כמה סטירות ואם לא באפקטים מיוחדים עסקינן אז שלפחות ייתן איזה אגרוף בבטן ויעלה כמה דמעות לעיניים.
אחרי כמה דקות לתוך הסרט לא יכלתי להפסיק להסתכל בו. העלילה, על פניה, מספרת על ילדה שמנה בת 16, בהיריון בפעם השנייה, שהולכת ופודה פעם בשבוע צ'ק מלשכת הרווחה בשביל להביא גימלה לאימא שלה. את הילדה הראשונה מגדלת הסבתא ככה שאימא של פרשס יכולה לשבת כל היום על התחת השמן שלה ולבהות בטלוויזיה על בסיס אוכל, טלווזיה, אוכל ושוב טלוויזיה. פעם בשבוע היא מכריחה את הסבתא להביא את הנכדה לביקור השבועי מלשכת הסעד לבדיקה אם המקום בו גודלים הילדים ראוי למגורי אדם. ככל שבוע הסיפור עובד וכך המציאות נמשכת.
פרשס קלריס ג'ונס מאוד חולמנית והפלאשבקים שהיא מדמיינת איך חייה יכולים להיראות או יכולים להיראות מובאים לאורך כל הסרט כאשר פרשס תמיד במרכז. בינתיים בחייה האמיתיים היא מועפת מביה"ס בו היא לומדת, כאשר חוץ ממתמטיקה היא לא טובה בשום מקצוע, היא מאוד מופנמת, ביישנית וגם אגרסיבית לעיתים. המנהלת מביה"ס התיכון שהעיף אותה ממליץ לה על ביה"ס אלטרנטיבי בקומה ה-11 של איזה בית מלון, פרשס נפעמת ושם היא לומדת לגלות אצל עצמה את הכוחות הנפשיים להתמודד עם הסיפור שנקרא החיים שלה, בצל אב מתעלל ואם מתנכלת.
סרט לא קל, במיוחד בקטעים בו האם חוטפת על פרשס ג'ננה. אופרה וינפרי ששותפה בהפקה הביאה לסרט מספר שחקנים טובים שגורמים לסיפור לזרום. מומלץ
מי ומי? גבורני סידיבי, לני קרביץ, מריה קארי, פולה פאטון ומוניק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
