כשאני מנסה לחשוב על דמויות של אנשים/גיבורי על רעים שהרימו קמפיין של סרט בכיכובם אני לא מצליח לזכור אחת כרגע, היו דמויות של נבלים בהיסטוריה של הקולנוע ולא מעטות, אבל אחת שביססה את כל הסרט מסביבה כמובילת הדגל לא מצאתי, או לפחות לא הצלחתי לחשוב עליה ברגע קצר אחד. ראיתי עכשיו את הסרט 'מגה מוח', להגיד שהתאכזבתי לא אגיד, אבל גם לא אגיד שמדובר בסרט המצוייר הכי גאוני שאי פעם יצא לקולנוע. מדובר בסרט על דמות הנבל שרק רוצה שיהיה לו במי להילחם, שלא יהיה לו משעמם, שהוא מודע מראש לעובדה שכנגד בני האדם הרגילים אף אחד לא יכול באמת לעמוד כנגדו, ואם מוציאים מהמשוואה גיבור על שיעמוד כנגדו אז מתחיל להיות לו משעמם, אז המוח שלו מתחיל לפעול, וממש לא מדובר במוח קטן. יש בו נבזיות מסויימת ששואבת הנאה מרוע, ששואבת הנאה מלהציק ולעשות דווקא, ואת האמת אי אפשר להאשים אותה. מגה מוח רק רוצה שיהיה לו עניין, שיהיה לו משמעות בחיים, הוא נפלט מכוכב הוריו שהתפוצץ (והעלילה קצת שאובה אחד לאחד מסופרמן, אבל זה רק הסיפתח) ונשלח לכדור הארץ להינצל. במקום להיות מאומץ על ידי משפחה שומרת מסורת או מינימום מנומסת מאומץ על ידי בית כלא מלא באסירים/פושעים ונוכלים שמאמצים אותו בחום אליהם ורק רוצים לראות את יצירתם פורחת, עובד להם, התסמינים הפושעים עושים את שלהם ומר מוח גודל להיות נבל למופת. אבל כל הסיפור כולו לא מדבר רק על מוח המגה, יש לו עזר כנגדו בצורת מטרו מן, עוד גיבור על שנפלט מכוכב שהתפוצץ בדיוק באותו הרגע שכוכב הבית של המוח מת וכשמר מוח הולך לו לעולם מלא בפשע מטרו מן פורח ומתמלא בגאווה של גיבור על אולטימטיבי שזוכה להערצת הציבור ולחיבה אנושית למכביר.
(מיני ספוילר)
השניים נלחמים ביניהם, מתכננים כל אחד בשלו את דרכו להילחם באחר, וכשאחד יוצא מהמערכה השני נותר לו לבדו בלי אף אחד להילחם בו, וכאן בעצם מתחיל הסרט האמיתי, איך אפשר להיות נבל אולטימטיבי אם אין לך באמת תחרות, זה היופי העיקרי של הסרט, הדרך להתעלות מעל רגשות הנקם ועל ידי כך לגרום גם לאחד ששואב הנאה מסבל של אחרים להבין כמה שמותר לפעמים לחטוא כנגד הרשע, ועל ידי כך, עם כמה שהמילה הזו מגעילה אותו, להיות גם איש טוב.
יש יציאות בסרט, אני לא אגיד שלא, אפילו היו בו קטעים שגרמו לי לגחך יותר ממה שציפיתי, על מגה מוח מישהו היה צריך לחשוב אם לא היו חושבים עליו קודם, מטרו מן הוא דמות הגיבור על האולטימטיבית שהשחצנות עלתה לה לראש יותר מדי, איש הדג (מיניון) הוא סיידקיק למופת והאל, טוב - אהמ, האל הוא על, זאת אומרת הוא קיים בעלילה, הוא מהווה חלק חשוב ממנה, הוא אפילו נזכר מדי פעם מה הוא עושה שם, אבל על הדרך הוא הולך לאיבוד בתוך הדמות שהתסריטאים בנו בשבילו. בכלל בשנים האחרונות יש שינוי בסרטים מצויירים, ואני לא מדבר על העובדה שהתלת מימד השתלט עליהם, אני מדבר יותר על זה שהסרטים המצויירים מאבדים את המקום שלהם רק כמיועדים לילדים, וזה מה שציפיתי שהסרט הזה ייתן לי יותר מהכול, שיגרום לי לשאוב הנאה מרובה מכך שאין פה פנייה ישירה לזאטוט זב חוטם שרק רוצה לראות דברים זזים מול העיניים, היו ימים והיו סרטים אחרים שכן השיגו בדיוק את המטרה שאני כותב עליה, שגרמו לי לכווץ דמעה מרוב צחוק, הסרט הזה לא השיג את המטרה הזו, הוא פונה ישירות לקהילת הילדים שיוצאת לחופשת חנוכה עוד 5 דקות, ועל הדרך מנסה גם להשיג את חיבת הציבור הרחב אך לא מצליח, כי הוא מנסה לכוון ליותר מדי קהל, בלי לאבד עצמו לדעת. זה מבחינתי הקטע העיקרי שסרט מצוייר אמור להשיג, לאבד את עצמו לדעת.
שתי נקודות לטובה - כמות ההרס המצוייר עובר כל ביקורת ולא במובן הרע, הייתי ממש מבסוט לראות בניינים נופלים. הדבר השני זה שהדיבוב יושב פרפקט, ומי ששונא כתוביות וסרטים אמריקאים יהנה, ממש יהנה, לקחת לעצמו כיסא מלא בפופקורן ועוד איזה חפיסת כרטיסי קולנוע ולקנח לילדים את הנזלת, תוך כדי בהייה חסרת פשרות במגה מוח חוכך ידיו בהנאה מעיר שלמה שעומדת ללכת לאבדון.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
