ישו הלך על המים, ככה גם ליאור אשכנזי, אחד בספר והשני בסרט, בשניהם זה היה בסך הכול בשביל הרזומה. כדי ללכת על המים צריך לנקות את הראש ממחשבות ולהסתכל קדימה (או כך לפחות טען פעם אשכנזי).
אויש, כמה שטויות הסרטים האלה מכניסים לנו לראש.
כשגוף עולם לעולמו קיים מיתוס שאומר שהגוף מאבד ממשקלו 21 גרם, יש שיאמרו שזו הנשמה ויש שיאמרו שזו בסך הכול הכרס הנופחת את נשימתה האחרונה. אם שון פן אמר את זה בסרט אז מי אנחנו שנפקפק באמינותו.
אויש, כמה סרטים השטויות האלה מכניסות לנו לראש.
כשמדינה מסוימת במזרח התיכון מאויימת על ידי העומד בראשה בהליך לא דמוקרטי במקצת, זה רק גורם לכולנו לתהות באיזה מעמד רם ונשגב ישראל עומדת מבחינת הדמוקרטיה הגלובלית. כשראש ממשלתנו בעבר (שבינתיים בתרדמת, יש רק אחד כזה, תנחשו) איים טרום נפילתו על חברי סיעתו שאם יילכו נגד החלטותיו הם יפוטרו לאלתר, הליך דמוקרטי או שיגעון גדלות על ערש דווי?
אויש, כמה שטויות התקשורת מכניסה לנו לראש.
ומה איתנו - הנון סלבריטי? דור המודרניזציה שלא מפסיק לראות טלוויזיה גם אם זה יעלה לו בערב של בילוי? דור לא אכפתי, אפאתי ומיואש, אחד שלא מזיז לו החדשות כי יש דברים אישיים הרבה יותר חשובים, דור ההיסטוריה החדשה של מילניום חדש שיותר מבולבל מהעבר של העם שלו? ילדי המלחמה שנולדו לתוך מציאות שונה (או לפחות קצת שונה) ממה שקורה בשאר העולם המערבי. במדינה שבה בכל שנותיה נחשבת (וזה בתקציב הממשלתי) לאחת שנמצאת במצב חירום תמידי. למי אכפת? מי באמת מפחד לצאת מהקונכייה שלו החוצה לעולם הגדול = הישראלי מוכיח עצמו בכל פעם כעם אחד שיותר מהכול מושפע מהשטויות שההיסטוריה כבר הטמיעה לו עמוק עמוק בתוך התודעה.
אויש, ככה שטויות הכנסנו לעצמנו לראש.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
