קןראים לי פול קמפ, אני הדמות הראשית בספר הראשון של האנטר ס תומפסון, התמונה שאתם רואים פה למעלה מאפיינת את החיים שלי בשנים האחרונות - הנגאובר אחרי הנגאובר, יום אחרי יום, שעה אחרי שעה. אני לא אלכוהוליסט, אני פשוט אוהב לשתות. אבל אלכוהול זה לא הסיפור שבאתי לספר לכם - הוא הרבה יותר מורכב ממה ששיערתם. בטח חשבתם שזה יהיה סיפור על עיתונאי ממורמר שנוסע לפורטו ריקו כדי לחפש את ה'קול' הפרטי שלו, לעבוד בחשיפת האמת של אחד המקומות היפים בעולם בו כל משאבי הטבע נבזזו באכזריות ועל הדרך גם כל ילידי המקום נדחקו לחפש להם מקום אחר לגור בו. למרבה הצער בעולם הכלכלי המעוות בו מתרחשת העלילה (שממש לא בדיונית) העיתון המקומי שייך לבעלי אינטרסים כלכליים וככזה העורך הראשי בהוצאת העיתון הוא חתיכת אימפוטנט עם פיאה לא מוצלחת במיוחד שרוצה שהעיתון בו הוא מועסק יצליח אבל מצד שני תלוי יותר מדי במי שמזרימים לו מספיק כסף בשביל לשרוד, ובעולם בו אחד פלוס אחד לא תמיד שווה שתיים על הכותבים בעיתון להתמסר לעבודה שלהם ולעשות אותה אנמית ככל האפשר. אם אתם רוצים אני אשמח לפשט את זה עבורכם - גן עדן טרופי = כסף, גן עדן טרופי = תיירות, תיירות = כסף, כסף + תיירות = כל האמצעים כשרים, תיירים + כסף = עיתון יאנקי המיועד רק לתיירים, עיתון יאנקי המיועד רק לתיירים + אוכלוסייה מקומית = עיתונות לא אובייקטיבית. עכשיו, אחרי שפחות או יותר הבנתם שבזה שנסעתי לעבוד באחד המקומות היותר יפים בעולם, אתם יכולים לחשוב לשנייה שמדובר במסע לחשיפת האמת על דחיקת האוכלוסייה המקומית, על הרס משאבי הטבע, על התנהגות מקולקלת וממשלה מושחתת, על כרישי הון ומשטרה שחיה בשביל שוחד, על אנשים שאיבדו את האמונה שלהם באלוהים כבר ממזמן וגילו משהו אחר שמקרב אותם לדרגה מבורכת של אלוהות. אז כן - כל הדברים שנכתבו עד עכשיו נכונים ואפילו מאוד, אבל זה לא הסיפור האמיתי בסרט בו אני הדמות הראשית. תראו - זה לא שלא השקיעו בי, הביאו שחקן כביר לשחק אותי, אחד שבעשור האחרון שיחק ביותר מדי סרטים של דיסני ושות', פעם בתור כובען משוגע ועוד יותר מדי פעמים בתור פיראט דפוק בשכל שעזר לאולפני הקולנוע לחשוב מחדש על איך עושים כסף מקולנוע, בכל הדמויות בהם הוא שיחק הוא היה קצת דפוק בשכל, אבל צורת המשחק שלו כבר ידועה שנים, הוא בחר דמויות גרוטסקיות ומעצים אותן. אבל אני, פול קמפ, אני איני דמות גרוטסקית, כן - אני מודה שאני אוהב לשתות ועברו יותר מדי שנים מאז הפעם האחרונה בה התעוררתי בלי עיניים אדומות שמכילות בתוכן הרבה יותר מלילות ארוכים מלאים בהזיות, אבל אני לא גרוטסקי, אני בסך הכול סופר שכתב שני ספרים אילמים, בלי קול, בלי משמעות נרחבת, והחלטתי לחפש את הקול שלי תוך כדי כתיבה בעיתון שמיועד לתיירים ואסור לו לכתוב בו על דברים רעים שמתרחשים בפורטו ריקו, רק על דברים טובים. האימפוטנט עם הפיאה אמר על הטור האחרון שלי (בו קטלתי יותר מדי את כל תעשיית התיירים שבאים לטייל בגן עדן אבל לא יוצאים מהפתח של המלון) שאת הקהל קוראים המצומצם של העיתון הזה לא ממש מעניין האותנטיות של המקום או העוני המחפיר של ילידי המקום, מעניינים אותו דברים קטנים כמו מי זה באליפות הבאולינג האחרונה או מי המפורסם שלקח את הסוויטה הראשית של המלון הכי גדול בעיר, גועל נפש פשוט, ואנשים בטוחים שעיתונות זה מקום אובייקטיבי.
אז החלטתי לנקום, יש עוד אי קרוב לפורטו ריקו, מקום חדש שהוא פשוט גן עדן, איזה אפס בלונדיני עם חברה יפהפיה הציע לי לכתוב ברושורים כדי לשווק את המלון החדש שהוא מתעתד לבנות שם ועל הדרך להרוס עוד גן עדן, בפעם הראשונה בו קלטתי על מה הוא מדבר רציתי לירוק לו על הפרצוף, אבל אין לי מכונית ואין לי כסף, אני שוכר חדר בדירה מצחינה המכילה בתוכה יותר מדי אזכורים לדייר הקודם שלה (כן, לכל אורך העלילה הוא גונב לי יותר מדי רגעי מפתח, אם הסרט הזה יהיה מועמד לאוסקר הוא ייקח לי אותה מהר מכפי שחשבתי), הבן זונה השאיר מאחוריו בדירה סט תקליטים המכילים בתוכם את נאומיו של אדולף היטלר, וגם אין שום מים זורמים בדירה ככה שאם בטעות מתחשק לי משהו שהוא לא אלכוהול אני צריך לשתות את המים של האקווריום, יש בהם שערות וזה לא הכי טעים. אז בקיצור אני לא יכול להרשות לעצמי לא לעבוד, תנו לי הרפתקאה, תנו לי אלכוהול, תנו לי סיגריות מנטול מצחינות, אני אשרוד, אני תמיד שורד. יש לי לפעמים קצת פראנויות, אני לא יכול לשלוט בהן רוב הזמן, בעיקר בגלל שהן מבוססות. ככה שאם בא לי לטייל בין המקומיים או אפילו לשתות בברים בהם הם יושבים אני צריך להיזהר שלא ידקרו אותי או מקסימום יהפכו אותי לתרנגול וישלחו אותי לקחת חלק פעיל בתיירות האותנטית של המקומיים. אבל עזבו אתכם מהסיפור שלי - זה לא סיפור עליי, זה לא סיפור עליכם, זה גם לא סיפור על אלכוהול או על סמים, לא סיפור על שחיתות או פשע, זה לא סיפור כזה, גם אם קראתם אותו כבר ולא חשבתם שאפשר לשקף במידה מהותית את מה שאדון האנטר התכוון אליו כשהוא רשם את הספר עליו מבוססת העלילה. זה סיפור על החיים, הוא לא מוצלח יותר מדי וגם החיים בו לא מוצלחים יותר מדי אבל הסרט הזה נותן לכם כאפות אם אתם נכנסים אליו, אם אתם מקשיבים לו, אם אתם מקשיבים לי, אם אתם שמים לב לפרטים הקטנים ומקשיבים לקולו של הסופר שמשתקף מהעלילה אז אתם כבר יודעים - זה סרט מעולה בעידן בו משקיעים יותר מדי כלים על עלילות מופרכות או מינימום פעלולים נחשלים. אתם לא מאמינים לי אז לכו להזדיין - בכל מקרה לכו להזדיין, אני שיכור עכשיו, ארבע מאות אחוז אלכוהול של רום טהור לא באים ברגל, ואם אתם חושבים שאני מהשיכורים השמחים עם הלחיים הורדרדות והאף בוטן הבוער אז אתם טועים, אני מריר יותר ממה שאתם חושבים, אני ציני יותר ממה שתיארתם לעצמכם, אני זיין יותר גדול מקזנובה ואני - אני - אני, וואי - כמה אני מזיין את השכל, אני מתנהג כמו העולם הקפיטליסטי שמנסה לשכנע אנשים להשקיע כסף ולקנות מוצר, איכס, עזבו אתכם מהסרט הזה, אתם לא באמת שווים את זה.
פול קמפ - דמות פיקטיבית
בבלוג זה
בכל הבלוגים
