פרק ראשון – ובו לא יקרה שום דבר שלא ידעתם לפני
תהיתם לעיתים אם לחשוב זהו דבר הכרחי? כמה באמת אתם צריכים לחשוב על דברים בחיי היום יום שלכם? הרי בכל יום ישנן לבני האדם בדיוק את אותן המחשבות על בדיוק אותם הדברים היומיים שחוזרים על עצמם שוב ושוב ושוב, מבלי להשתנות, מבלי להיות מיוחדים, מבלי לגרום לשמחה מיותרת. סתם סצנה יומיומית שמרוב שהיא הרגלית היא בעצמה כבר מרגישה מיותרת. ואם אתם - בני האדם - מרגישים ככה, מה יגידו בעלי החיים?
אל תחשבו שאתם יודעים הכול כי אתם לא, אף אחד לא יודע הכול; לא אני, לא אתם ובטוח גם לא אחרים. ''למה הוא מתכוון?'' אתם בטח שואלים, אז אסביר את עצמי; הגעתי לכאן במיוחד היום רק בשביל לספר לכם סיפור. הוא לא יהיה סיפור ארוך וגם לא סיפור קצר, לא סיפור חמוד ולא סיפור מפתיע, הוא גם לא יהיה הדבר הכי מעניין שאי פעם קראתם, בטוח שלא. אבל סיפור זה המובא אליכם בעירבון מוגבל יהיה בעל מסר בסיסי בצידו שגם אני, המספר שלכם, לא הצלחתי להבינו כל כך. אנסה להבינו ביחד עימכם, זה לא שיש לי משהו יותר טוב לעשות כרגע.
מעשה יצירה זה אותו אתם מחזיקים מול עיניכם הוא סיפורו של כלב בשם דון שבשלהי חייו החליט לצאת ולחפש את עצמו. דון בעצמו לא ידע בן כמה הוא כי כשהוא נולד אף אחד לא היה שם בשביל להודיע לו "תקשיב רגע, התאריך הוא י"ט בתשרי, אז תתעורר על עצמך ותרשום". מהרגע שדון נולד הוא הרגיש שכל הזמן רק אומרים לו מה עליו לעשות, מבוקר ועד ערב, מצהריים ועד טיפה אחרי. בבקרים היו מעירים אותו עוד לפני שהשמש פצעה את השמיים, הוא ניסה להמשיך לישון כמה פעמים אך בעלי הבית לא הרשו, הם גררו אותו למטה והסתכלו עליו במבט מסכן המרמז "תשתין כבר, אין זמן לחכות". אז דון הכריח עצמו להשתין, אתם רק יכולים לתאר לעצמכם כמה זמן יכול לקחת למישהו שמכריחים אותו להשתין ואין לו. זהו לא מצב פשוט, זאת כל עולל יודע.
דון ברח מהבית יום אחד, אתם בטח ברגעים אלו חושבים לעצמכם שרק בגלל שמכריחים כלב לעשות פיפי בבוקר לפני שבעלי הבית הולכים לעבודה זו לא סיבה מספיק טובה לברוח מהבית. אתם צודקים, זו לא. אבל היו לו עוד סיבות; היו מאכילים אותו תמיד באותו האוכל ותמיד נותנים לו לשתות אך ורק מים. לפעמים המים היו שוכבים בקערת כלב המיוחדת במשך שעות, שעות!! אתם יכולים בטח רק לדמיין לעצמכם איזה טעם היה להם. טעמתם פעם כוס מים שעמדה מחוץ למקרר במשך יותר מיום? אז אתם בטוח יודעים. עכשיו קחו את הרגש החמוץ הזה ותכפילו אותו במספר השנים שאתם צועדים על האדמה! זה לא נשמע טוב, לא מריח טוב וזה בטוח לא כזה טעים, לא לבני אדם ובטוח גם לא לכלבים.
היו לגיבור סיפורנו עוד סיבות לעזיבה, אבל כלבים לא תמיד משתפים בני אדם במחשבות שלהם. הם בייחוד לא משתפים מספרים במחשבות שלהם, לפעמים יש לי הרגשה שכלבים שונאים מספרים, אבל זה רק אני. כלב ממוצע הוא כלב שלא תמיד משתף במחשבות שלו, הוא פועל על פי אינסטינקטים. כשכלב חושב 'אוכל' הוא אוכל, גם נייר טואלט. כשהוא צמא הוא שותה וכשיש לו פיפי הוא משתין. דון לעומת כלבים אחרים היה כלב אדיב ומיוחד, בימים בהם לא הייתה לו ברירה ואף אחד לא היה בבית בכדי להוריד אותו לטייל הוא היה מאוד מתחשב בבעלים שלו ומנסה להשאיר את כתם השתן הצהבהב בדיוק במרכז הסלון, רק בשביל שיהיה יותר קל לבעלת הבית שלו לנקות אחריו. דון הוא כלב מתחשב, אל תסתכלו עליו ככה. הוא היה מחייך כשליטפו אותו, הוא כשכש בזנבו כשחייכו אליו, הלך לישון בדיוק כשכיבו את האורות וגם לא שכח לנבוח כשעברו אנשים חשובים ברחוב. כמובן שהנביחות שלו לפעמים הציקו לבעלי הדירה אבל דון ידע שמה שהוא עושה זוהי עבודה חשובה, אז הוא רק ניסה להצטיין בתפקיד שלו.
אתם בטח תוהים איך דון נראה, אעצור למספר שורות את סיפור העלילה שלנו שעוד לא אתחיל ואתאר לכם את דון לרגע קט מבחינה חיצונית; הדבר הראשון והבולט ביותר אצל דון זו הרגל החסרה שלו, כן, אין לו רגל. מאחר וכלב בלי רגל במציאות של ימינו זה לא דבר נדיר כל כך אז תדעו לכם שיש לדון עוד אפיונים חיצוניים, יש לו שתי עיניים בהירות שיש האומרים שאף בוהקות בחשיכה. כל עין בצבע משלה. הפרווה הלבנה שלו אמנם קצת דלילה אבל אני רוצה לראות אתכם – אם נבחר להשוות לרגע קט שנים של כלב לשנים של בן אדם – עם שיער מלא בגיל העמידה. והוא רזה בנוסף להכול, רזה כמו שלד, רק עם עור לגופו. הוא מרייר בדיוק כמו שאר הכלבים, כשהוא חולם הרגליים שלו רצות, כשהוא נובח יותר מדי הוא נהיה צרוד, הוא יכול להתאפק לבדו בבית עד גג שתים עשרה שעות, מעבר לכך הטבע עושה את שלו. אה, כן, שכחתי – נדמה לי שטעיתי ממקודם אם גרמתי לכם לחשוב שדון הוא כלב אדיב, הוא היה כלב עצבני, משהו בריח של בני אדם מסוימים היה מעלה לו את הסעיף על בסיס קבוע. אם מישהו מבני המשפחה שלו היה מביא אליו אורחים חדשים הוא תמיד היה מתייחס אליהם דבר ראשון בחשדנות, ברחרוח מלווה בזעם פנימי. דון לא היה כלב שקט והבחישה המתמדת של רגשותיו בקרבו רק גרמו לאנשים לא לחבב אותו יותר מדי.
ישנה אמירה ידועה בציבור הטוענת שגם כלבים הסובלים אצל המשפחות שלהם ימשיכו לחייך אליהם, למרות הסבל ולמרות הכאב, בעיקר בגלל שכלבים הם אומה של טיפשים. אבל דון לא ברח בגלל סבל, דון ברח בראש וראשונה בגלל שהוא היה סקרן לגבי העולם שבחוץ. כמות הפעמים בהם השרשרת הצמודה לצוואר שלו מנעה ממנו מלגלות את העולם כבר הציקה לו, הוא ידע שזמנו לא רב ושדלקת הפרקים בעצמותיו תעשה את שלה במוקדם אם לא במאוחר, אז היה כדאי לו לצאת למסע הזה לפני שיהיה מאוחר מדי.
דון לא ידע הרבה על העולם שבחוץ, הוא ידע שיש נוף ויש ריח ויש מכוניות שרצוי להיזהר מהן. אבל הוא לא ידע מה יש מעבר לגינה הציבורית. הוא לא ידע מהם הריחות שנטפו מאנשים ומכלבים אותם פגש, הוא לא ידע טעמים רבים מדי מכדי לעמוד בכך. והוא רצה, זה הדבר שהוא הכי רצה. רק להרגיש שהוא יודע, אחרת לא היה שום טעם לחייו.
כן, הוא היה בדיכאון, כל כך קשה להבין אותו? תנסו אתם להיות באותה פאזה במשך קרוב לשבע עשרה שנים, יום אחרי יום, עם אותן המחשבות ואותם המעשים ואותם האנשים ואותם החברים של האנשים, ואותו האוכל – אוי, האוכל – אפשר להמשיך עם הרשימה הזו לאורך כל הסיפור כמעט, על כל הדברים היומיומיים המאוסים שחוזרים על עצמם בכל יום מחדש, וכלום לא מתחדש בהם, כלום אפילו לא מתהווה בהם. לעזאזל – אפילו שיניים לא צחצחו לו במשך יותר מדי זמן. תחשבו על העששת, לא היה מקום בשיניים של דון שלא היה רקוב כבר. איך אפשר לחיות ככה אם מישהו אומר שהוא לוקח על עצמו לדאוג לבעל חיים ולמעשה מזניח אותו באופן כל כך קבוע.
בואו נעצור רגע קוראים מיואשים שלי, רק רציתי להפנות את תשומת לבכם לפסקאות אותם קראתם עד כה, בשפה המקצועית הם נקראים אקספוזיציה – כן, אני יודע, אתם ציפיתם לסיפור מעניין או לפחות קצת מעניין ואני פה מנסה ללמד אתכם משהו במקום להמשיך לבלבל לכם את המוח, אבל אם כבר הגעתם עד למילה המסובכת לעיל אז רק שתדעו שאקספוזיציה מסבירה את כל מה שקרה בעולם אליו אתם נחשפים עד שמשהו מתחיל לקרות בו, עד כה סיפרתי לכם סיפור על כלב שבורח מהבית, מה שהולך לקרות עכשיו זה שלב חדש בעלילה, אני הולך לספר לכם סיפור על מה שקורה לכלב שבורח מהבית אחרי שהוא בורח מהבית, לא נשמע מעניין?
פרק שני – ובו אתם סוף סוף לומדים משהו חדש מהסיפור הזה
הדבר הראשון שדון ידע שהוא צריך לעשות אחרי שהוא עוזב את הבית זה לפנות ימינה, דבר ראשון גינה, אם הוא היה מחליט שלא לברוח באותו יום מהבית עד שהוא היה רואה את הגינה זה היה לוקח שעה, אז דבר ראשון גינה, לרוץ קצת בלי שרשרת, בלי אנשים שחונקים אותו על בסיס קבוע. דון רצה לרוץ, לדהור אחרי חתולים ואחרי כלבים שיותר חלשים ממנו. הוא רצה לנבוח על אנשים בכיסאות גלגלים, הוא שנא אנשים בכיסאות גלגלים, הם כל הזמן חרקו לו בזווית של האוזן, למרבה הצער לא היה שום אדם נכה בקרבת הדשא הציבורי באותו היום אז דון סתם רץ והציק לילדים קטנים ששיחקו בכדור, אחד מהם ניסה ללטף אותו וחטף ביס - דון לא היה יפה מראה, להזכירכם - אז הילד סיפר לאבא שלו על הכלב החולה שנשך אותו והאבא של הילד התקשר למוקד העירוני, והמוקד העירוני מבחינתו התקשר לווטרינר העירוני, והווטרינר העירוני התקשר לאחד העובדים שלו שבדיוק באותה שעה היה פרוש בשטח לתפוס חתולים לא מעוקרים. וכך אחרי אינספור שיחות טלפון ודקות ארוכות אחרי מעשה הנשיכה הנוראי הגיע בסופו של דבר לוכד החתולים אל הגינה הציבורית הגדולה וחיפש בעיניו הגדולות כלב חולה שלא מזמן נשך בן אדם. ומאחר וכלב כזה לא היה בנמצא ולא היה לאדון העובד את מי לתפוס הוא רק גבה עדות מהילד הנשוך, תיאורו של הכלב, ביגוד מיוחד שהוא עונד לגופו, מידת כפות רגליים, צורת הזדקרות האוזניים, מהירות ריצה ועוד אי אלו פרטים מדוקדקים שרק לוכדי כלבים יודעים לעצמם.
דון ממזמן כבר נעלם מהשטח, הוא נשך וברח. בעברו הוא נתקל בסיטואציה זו אינספור פעמים, הוא רצה לנשוך ולברוח אבל הבעלים שלו והשרשרת שצמודה לגרונו באופן קבוע לא אפשרה לו לעשות זאת, אז בתור אקט ראשוני של הוצאת אגרסיות על בני האדם הוא נשך ילד. איזה כלב מרושע בחרתי לכם אתם בטח חושבים לעצמכם – שונא נכים וילדים, שונא אנשים באופן כללי, נראה חולני במיוחד, מזיל ריר באופן קבוע, סובל מדלקת פרקים וגוסס – איך אפשר לקחת דמות כזו נוראית ולתת לה במה? אך אל תאשימו אותי, אני רק המספר פה. גם לי יש בוס ולבוס שלי יש בוס, אז אני עושה מה שמבקשים ממני, לשים דברים על הכתב ולשתף בכך אתכם, תבינו או לא תבינו זה פחות מעניין פה מישהו.
אחרי שנשך לראשונה בחייו אדם וטעם לראשונה דם וחווה לראשונה התרגשות מהי דון נמלט לכיוון איזור התעשייה, מין שטח תעשייתי כזה בו אין אף אחד בנמצא אחרי השעה ארבע אחר הצהריים, הוא שוטט שם לבדו ומצא ברז דולף. המים שפגעו במצחו רק גרמו לו להתעצבן יותר, הוא הרגיש שאף פעם הוא לא הרגיש כל כך חי כמו שהרגיש באותם הרגעים. ריחה של חבורת כלבים שהגיחה פתאום ממבנה סמוך רצה ישר לכיוונו. שערותיו סמרו, הוא ניסה להצניע עובדה פשוטה זו ולהיראות עצבני כהרגלו אך כלבים רואים אחד את השני כמו שאנשים רואים מה קורה מעבר לחלון שקוף. הם ראו את הפחד בעיניו ובמקום לתקוף אותו כמו שהם תכננו מלכתחילה הם הורידו את עמדת הטלפיים ההתקפית שלהם והתיישבו מסביבו במעגל. דון נרגע כמעט מיידית, הוא לא יכל לשלוט בכך, הוא היה לבדו לראשונה בחייו. הוא העביר שנים רבות מדי בחייו בלי לדבר עם כלבים אחרים, הם היו רבים ממנו, גדולים ממנו, מפחידים ממנו ומסריחים ממנו. איזה סיכוי יש לכלב שלד חצי גוסס מול חבורה רצחנית של בעלי חיים רעבים?
כמו שהגיעו והתבוננו בו ככה הם גם עזבו אותו, הם הבינו מה עומד מולם יותר ממה שדון ידע מה עומד מולו, הוא הרגיש נטוש לפתע, צמוד לברז הדולף שעדיין טפטף אט אט על פרוותו, אז הוא הלך אחריהם, אני משער שדון רק רצה להבין עם מי יש לו עסק, ואיך זה יכול להיות שיש חבורה של כלבים באיזור התעשייה העירוני שיוצאת אל השטח רק בשעות אחר הצהריים.
ימים ספורים דון התלווה אליהם עד שהבין את סדר יומם, כל יום בבוקר בעיקר בזמן זריחה הם היו הולכים לישון, היה בניין אחד בו לא היה אף אחד גם בשעות היום. החבורה הזו הייתה חבורה של כלבים עצלנים שלא הזיזו את הזנב שלהם באור יום. הם חיו בלב איזור הומה אדם ואי אפשר היה לצאת החוצה בזמן שיש מכוניות, חס וחלילה שלא יתפסו אותם. לא, לחבורת כלבים זו היה סדר יום קבוע, לישון ביום ולחיות בלילה. הפחים, ברוך השם, היו תמיד מלאים בכל טוב, המסעדות הביתיות מסביב היו זורקות באופן קבוע שלוש טונות אוכל, והוא היה טרי. היה שם בשר, מאפים, חמוצים, אורז וכל אוכל ביתי שאתם יכולים לחשוב לעצמכם. לפעמים היו גם גלידות שנמסו, ממתקים שהומתקו יותר מדי וגם עצמות. כן, הכלבים האלו חיו טוב, בכל ערב הם פשטו על אחד הפחים ליד אחת המסעדות, לפעמים האוכל היה מונח במיוחד מחוץ לפח, רק עטוף בשקיות יפות ומגרות. את דון המחזות האלו שיגעו, הטעמים בפיו היו חדשים, המים אמנם היו אותם המים אבל זה לא היה הדבר הכי חשוב, לראשונה בחייו הוא הרגיש באמת חי, בדיוק כמו שהוא תכנן.
פרק שלישי – ובו הדמות הראשית לראשונה טועה
דון הבין את סדר היום של החבורה איתה הסתובב אך ככל הנראה לא הטמיע במוחו הקט כראוי למה הם לא מסתובבים מחוץ לבניין בשעות היום. למרות שבטנו הייתה שבעה ופרוותו רחוצה על בסיס קבוע דון החליט ללכת ולראות מה עושים כלבים ביום יום שלהם אם הם לא כלואים במחיצות בטון. שוב אזכיר לכם שגם אם דון חשב שהוא נראה בסדר הוא לא היה קרוב ללהיראות נורמלי. הוא נראה חולה לגמרי, כך שאין להתפלא שבדיוק חמישים ואחת שניות אחרי שהסתובב לבדו ברחובות שמע אנשים נגעלים ממנו, חלקם אף בקול רם. הוא נמלט בחזרה למחסה אבל לא ניסה להסוות את כיוון מרוצתו. כמובן שאנשים שמו לב לאן הכלב החולה ברח אליו וכמובן שהם התקשרו למוקד העירוני שהתקשר לווטרינר העירוני שהתקשר לאחד העובדים שלו – כן, אותו העובד מהסצנה הקודמת – ואותו העובד הגיע תוך שלוש עשרה דקות בדיוק אל איזור התעשייה, ומתיאורם מלא האופי של העדים לסצנת הכלב המלוכלך וחסר הרגל הבין שמדובר באותו כלב נושך ילד אחריו הוא תר ימים מספר. כל הכלבים שמו לב שמישהו מנסה לפתוח את הדלת, הם ידעו שיש עדיין אור יום בחוץ אז הם ברחו, העובד המסכן לא הצליח למצוא שם אף כלב, רק קצת פרווה דלילה והמון ריר.
אחרי שהצליחו לעבור שלושה צמתים הומי אדם בדרך תוך כדי מנוסה והמון צרחות של נשים באוויר הצליחה החבורה המלוכדת להתכנס בשנית באחד מפרברי העיר, יער הקיף אותם עכשיו, הם היו שוב לבדם ולא חשו בסכנה. וזה הזמן ידידיי להודיעכם שהגיע הזמן לחפש מי אשם בהרס הקן המשפחתי שבנו לעצמם. דון הודה ישר, נפנף חוטמו למעלה ואמר שהוא הביא להרס הבית מאחר והם חיים בחלום, יש חיים בחוץ והם עסוקים בלשרוד.
כשניסו להבין למה הוא מתכוון הודיע להם דון שלמרות שהם גדולים ממנו, יפים ממנו ואף מלוכלכים ממנו אין הם יותר חכמים ממנו, ושיש לו חזון – לנקום את נקמת השעמום של בעלי החיים באנשים. כלבים הם עם משועמם וככזה הם לא תמיד מודעים לכך שהם משועממים, אז על פי חזונו של דון הגיע הזמן להפסיק את השעמום ולהתחיל לפעול, והעיקר להחזיר לחיים של כלב את הניצוץ הראשוני של חשק שנעלם ממנו כבר מזמן.
כלבים הולכים תמיד אחרי מי שמציע את ההצעות הטובות ביותר, וככה גם חבורה זו, דון היה הכלב החדש בשכונה, היה לו רעיון יותר מעניין ממה שהציעו רבים וטובים ממנו לפני, אז הם כשכשו בזנבם ובכך הודיעו לו שהם ילכו אחריו ויעשו מעשיו באש ובמים. דון ידע שהתרגיל הזה יעבוד כי בעברו היה יושב עם הבעלים שלו וצופה במכשיר הטלוויזיה שסיפר סיפורים על מלחמות על בסיס קבוע. זה מה שדון רצה לעשות, ללחום מלחמה כנגד השעמום, הוא ידע איך לעשות את זה ולכן הצליח לשכנע את החבורה בקלות יתירה לזרום איתו.
כשהם ראו אותו נושך בן אדם ברגלו למחרת בשעת בוקר מוקדמת הם נדהמו לגלות כמה הדבר משך אותם. במשך ימים מספר הם הצליחו להטיל אימה על עובדי איזור התעשייה, מספר הנשוכים עבר את המאה בשבוע הראשון. יום אחרי יום הייתה פורצת חבורת דון לכביש, נושכת אנשים במעברי חצייה, מטפסת על מכסה המנוע של המכוניות שעמדו בפקקים וחשפו ניבים. המוקד העירוני התמלא בתלונות, אמבולנס היה מחכה באופן קבוע בפינת הרחוב, אנשים לקחו חופשות רבות מדי מהעבודה, עסקים החלו להתמוטט כלכלית, ובעיקר החלה עונת הציד. כלב בלי בעלים היה נורה ישר, במקום, ישר בקרקפת. בגלל שחבורת דון הייתה בעלת מספר מועט יחסית מספרה התדלדל אחרי שבוע ויום.
כמו שהתחיל גיבור סיפורנו את ההרפתקה אותה רצה לחוות עקב שעמום כך הוא מצא עצמו בשנית לבדו, בלי מחשבות יותר מדי ברורות, גורם למפלתם של חבורת כלבים עירוניים ומפחידים שרק רצו לחיות בשקט ומצאו עצמם במרכזה של סערה רבתי, סערה לה גרם כלב שלא חושב בשם דון.
פרק רביעי – ובו מתברר שהעולם תמיד היה ותמיד יישאר משעמם
כלב גוסס הוא כלב שקשה לו לקום על הרגליים, הוא צריך לרוב להיות בקרבת דשא כדי שהוא יוכל לגרום לעצמו להקיא, הוא צריך להיות מטופל על ידי אנשים כדי שיוכלו לקרב לכיוונו קערת מים וללטף את ראשו ולעשות מסאז' לעצמותיו הדואבות. כלב גוסס הוא כלב שאסור לא בשום פנים ואופן להיות לבד כי הוא ימות לבד, הוא גם לא יגיע לשום מסקנות ברורות לגבי חייו, הוא לא יידע אם הוא טעה או אם מגיע לו מה שמגיע לו.
העולם חוזר על עצמו לרוב, אנשים ובעלי חיים מתים אחרי שהם מסיימים לעשות את מה שהם היו צריכים לעשות וזמנם הגיע בו לסיומו. דון לא היה שונה מכולם, הוא ידע שהוא לא מיוחד, הוא ידע שהוא לא הדבר הכי נקי בעולם או יפה בעולם, אבל התחשק לו שמישהו ילטף אותו לפני שהוא יסיים את תפקידו. מאחר והיה קשה לו לזוז כי דלקת הפרקים שלו החריפה בתקופה האחרונה (מישהו שכח לתת לו את התרופות שלו) אז הוא היה תקוע ביער בצידי העיר, בדיוק אותו היער בו הוא וחבורת הכלבים הרצחניים שלו הסתתרו וממנו יצאו למסעות הנשיכות שלהם. דון נבח ונבח לקצת יחס אך אפילו החיות האחרות לא רצו לעזור לו, הוא היה מוקצה בעולם ובודד בו, מחכה למוות שרק יגאל אותו מהשעמום שהיה קשה לו יותר מכל.
דון ידע שכוחותיו האחרונים יאפשרו לו לעזוב את המחסה ולהתקדם בחזרה לכיוון איזור התעשייה עליו הטיל אימה לפני זמן לא רב, אולי שם יוכלו לעזור לו. כשאור היום הגיח וכשהחושך כבה צעד אחר צעד גרר עצמו מיודענו לכיוון המשך עלילת סיפורנו, וברגע שהגיע אל הכביש זרק עצמו אל בין גלגליה המיוסרים של מכונית עירונית ממוצעת. הדריסה שברה לו את כל הגפיים וכבר היה לו ממש קשה לנשום, אך לראשונה בחייו, אחרי כל כך הרבה שנים וכל כך קצת הרפתקאות, הרגיש דון יד מלטפת את פרוותו, בדיוק כמו שרצה.
כשהדמות הראשית בעולם הבדיוני אליו נחשפתם מתה לרוב מסתיים הסיפור, דון מת, אין, הלך קאפוט, סיים את חייו בדרך הכי לא נאותה לכלב סקרן. אך מאחר ואין מדובר פה בעלילת רבת מעלה או לכל הפחות היסטורית או מלמדת משהו על העולם האמיתי שלכם, קוראים משועממים שלי, אז אתם צריכים להבין משהו אחד לפני שאסיים את מילותיי אלו הכתובות על דף לא כל כך נקי ומסודרות בסדר לא הכי מסודר. בקוראכם סיפור מעשה זה נחשפתם, לראשונה בחייכם, למעשה מדהים. כלב בלי רגל ובלי חיים מצליח לעשות היסטוריה. אם לא הבנתם עד כה איך ארע דבר זה הבעיה היא אצלכם, בדיוק כמו המחשבות שלכם – מקולקלות, בורות וכמעט לעולם לא מבינות מה רוצים מהן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
