orenjada

יום אחד אלוהים בא לבקר, אולי זה היה רק בשביל לעשות לי דווקא, אני די לא מאמין בו, באלוהים הזה, וזה שהוא בא לבקר ועוד דווקא אותי קצת הרס לי את התוכניות להיות אתאיסט גמור.

בוא נודה בזה - אם מישהו שאתה מוכן להודות בפה מלא שאינו קיים בא אליך אישית ומראה לך שהוא באמת פה, באמת אמיתי, הדבר עושה אותך קצת מבולבל. מה עליי לעשות, חשבתי, לצאת בהודעת התנצלות? להכריז "טעיתי", לברוח ולהתכחש אם ימצאו אותי שמשהו כזה באמת קרה?

אלוהים הרס את הכול כשהוא לבקר אותי באותו היום, בדיעבד אני אפילו מכריז על היום הזה כעל היום הנורא בחיי.

היה לו, לאל הזה, את המראה הכי צפוי שיכול להיות; זקן לבן וארוך, מלבושים היסטוריים, קנקן מלא בתה וגם כפכפים בצורת משמש, אין לי מושג למה.

כשאלוהים החליט לבוא לבקר אותי, דווקא ביום שבת, בדיוק ישבתי בסלון וקראתי עיתון, כתבות על השואה, כרגיל. אני זוכר שבדיוק תהיתי איפה הוא היה אז, ואז הרגשתי טפיחה קלה בכתף, סובבתי את הראש מהספה האדומה עליה ישבתי, די בבהלה כי ידעתי שאין אף אחד בבית, והייתי בטוח שהזקן התמהוני הזה פרץ לי הביתה והוא בא להרוג אותי. אז הרמתי את המחבט יתושים והתכוננתי להגן על עצמי. הזקן הסתכל עליי וקד לי קידה קלה טרם הציג עצמו ואמר: “תירגע, זה אני". “ומה זה אמור להביע?” שאלתי בקול רם, אולי רם מדי. הוא התיישב על הרצפה המטונפת שלי ואמר לי "תביא שתי כוסות, התה עוד חם".

שתקתי, אני תמיד שותק כשמתקילים אותי. אנשים בדרך כלל חושבים שהשתיקות הארוכות שלי אומרות שאני חושב על משהו חכם להגיד. האמת היא הרבה יותר באמצע – אני שותק כי לרוב אני נקלע למצבים מוזרים לחלוטין, וזה די מפחיד אותי. אני מסתכל על המצבים האלו בדיוק כמו שאנשים מסתכלים בפליאה על סרטון מטומטם באינטרנט, שותק ובוהה עם הפרצוף הכי ללא הבהה שיכול להיות.

אחרי קרב מבטים היסטרי הבאתי לאלוהים את שתי הכוסות שהוא ביקש וישבתי עימו לכוס תה, זה היה מגעיל, התה היה מלא בעלים בעלי ריח - איכס, זה כל מה שיש לי להגיד. הוא הסתכל עליי בגיחוך והביע תרעומת: “אם לא טעים לך אתה מוזמן לעזוב, בדרך תספר לכל מי שאתה מכיר שאלוהים הגיע לבקר, והוא נמצא בכתובת שלך".

הרמתי את הטלפון להתקשר לאחותי, היא תמיד עוזרת לי כשאני מפחד "מרלן, זה שוב קורה". “איפה אתה?”, שאלה. “אני בבית, ויש פה איש עם זקן לבן, הוא מצהיר שהוא אלוהים, וואללה המראה שלו מתאים לסיפור, אבל נראה לי שהוא הלך לאיבוד". “אני באה, אל תלך" אמרה וניתקה.

סגרתי את המכשיר והסתכלתי לזקן בעיניים, הלבן שלהם השתלט במהירות על הכתמים החומים במרכז, הרגשתי את הלב שלי מתחיל להאיץ ואת תחושת חוסר האונים משתלטת לי על הבפנים. הפה של הזקן היה סגור אבל הוא התחיל לדבר, זאת אומרת ששמעתי את הקול שלו מדבר אליי מבפנים, בדיוק כמו שאני חושב, בדיוק כמו שאני כותב.

והקול שלו דיבר, ישירות אליי, “שמע בני, שמע נשמתי, אתה בטח מבולבל, אני יודע. בא לך לברוח מפה וכמה שיותר מהר יותר טוב. אז אי אפשר. אל תדאג, אני לא בא להחזיר אותך בתשובה או לקום כל יום עם הזריחה, אני לא כזה מניאק. אבל כן בחרתי לבוא לבקר אצלך בגלל שאני יודע מה אתה, ואתה יכול להיות בשבילי אחלה דובר, יש הרבה מאוד אנשים בעולם הזה שחושבים שהם מדברים בשמי או פועלים בשמי, אבל ת'כלס הם לא. אין לי מושג מאיפה רבים ממציאים מה אני בעצם רוצה, אבל בינינו – אין להם מושג".

"משרהההההה!!!!” שאגתי, "כל זה בשביל להציע לי משרה???!!!?”

"אם ככה אתה מציג את זה, אז כן – משרה", חייך.

"וכמה משלמים?” תמהתי.

"כלום ועוד קצת" השיב.

"והשעות איך?” שאלתי.

"כל יום, כל היום", הוסיף.

חייכתי, כמה פעמים בחיים יוצא לי לחייך אני לא באמת יודע, קמטים אין לי ואני עוד מעט בן 50, חי לבד ורוב היום משקה עציצים. כמה יוצא לי לחייך אין לי מושג. החלטתי לזרום איתו, הסקרנות ניצחה את הפחד, שאלתי איפה לחתום ומה באמת יוצא לי מכל הסיפור, והוא אמר שהדבר שאני הכי צריך לזכור זה שיהיה לי מעניין. זה מה שקנה אותי.

אני עובד בשבילו כבר חודש וחצי, חתמנו על החוזה בנוכחות אחותי והשעון קיר שההורים הורישו לנו, אין לנו כסף לעורך דין במשפחה אז לא היה לי מושג מה היה באמת רשום בשפה העתיקה הזו שהייתה כתובה בפפירוס, אבל חתמתי כי ידעתי שאני כלום בחיים ואין לי כלום, ושבעצם אין לי הרבה מה להפסיד. אלוהים לקח את החוזה, פער לוע ובלע אותו. אמר שמעכשיו אני הכלבה שלו, ושלעולם לא תהיה לי את האפשרות לברוח.

את האמת צדק, אני כל היום בעבודה, לא ישן אבל וואלה – אני לפחות רואה עולם. אני כבר לא אתאיסט, אבל לנסות לשכנע אנשים שאני אשכרה מדבר בשמו זו לא עבודה קלה. במיוחד שאני לובש חיתול כל היום.

אוף, חם לי.