orenjada

"זרעי קיץ נישאים ברוח, מעירים זיכרונות, מעוררים עלבונות, זרעי קיץ באים בנחיריים ורומזים איזה קיץ הולך להיות: מאיר אריאל באייפוד ואפשר לצאת לכיוון הכנרת, פעם בשנה כבר ארבע שנים אני משרך רגליי עם שק שינה, אוהל קטן, בקבוק אוזו, יין, שק של תפוזים ותירס בפחית והולך להיעלם במסיבת הטראנס הכי גדולה שארץ הקודש יודעת, אני קורא לזה המרדף אחרי האפיקומן הפרטי בין שלל התחפושות שאנשים ממציאים לעצמם, ככל שהמוזיקה צורחת ברמקולים, קול צווח לך בראש בתור השד הפרטי כמו טריק ממוחשב של בקטריות לשיניים הגולשות במגלשות חוף הלונה גל הצמוד לחוף גולן.

המחירים אבסורד, האבטחה אבסורד, האנשים יפים ומצחיקים, ביום שישי ב-11 בלילה כשהתחילה המוזיקה נדמה היה כאילו ההרפתקה שוב מתחילה, אנשים צורחים בליל קולות לא ברורים, חלקם נוהמים כמו חיות, חלקם לבושים כמו שטן או דרדס, כולם שיכורים, מסטולים או דלוקים, לא היה פרצוף אחד סחי, ומה זה סחי בעצם? מי שלא שתה משהו, הסריח מוודקה, מי שלא אכל משהו נטף עננת עשן, כולם זרחו באור האולטרה שסבב סביב מאות האנשים מסביבי, לכולם היה צמיד כתום שזרח בצורה הזייתית, כמעט לכולם, רוב האנשים לבשו בגדים ארוכים, את רוב האנשים שהצליחו להתפלח מהחורים בגדרות המקיפים את המתחם הענקי שהשתרע לאורך שני חופים תפסו אנשי הביטחון והמשטרה רק בשעות הצהריים כשהיה חם, כמעט את רובם, מי שהיה חכם מספיק ללבוש חולצות אווריריות שמתאימות לכל מזג אוויר הצליח למשוך את הזמן שלו בפסטיבל, ומי שלא, נזרק הביתה עם בעיטה בתחת ואיום מבחור עם גבות עבותות לארוז מהר את האוהל או שיהיה צורך להשאיר ציוד מאחור.

שתי רחבות מוזיקליות פעילות, האחת אזור צ'ילאאוט, המקום היחיד שאפשר היה לשבת בו לכוס קפה, והשנייה רחבת הריקודים המרכזית, הופעות לייב של מובילי המוזיקה האלקטרונית בימינו, למען האמת אני לא יודע להבחין בין די ג'יי אחד לשני, או אפילו איך קוראים להם, אבל ככל שצרחות האנשים עם עליית המוזיקה, האדמה שהתחילה להעלות ענן אבק, השריקות החדות והבסים הרועמים, ובעיקר והכי חשוב החיוכים על הפרצופים של הבחורות הכי יפות שאפשר למצוא, לאיפה שלא תסתכל תראה מישהי זורחת ונוצצת, סקס מוכר, אז גם באמצע הקור על הכנרת, פסטיבל טראנס של לייבל 'דוף', כל שנה בפסח חג שני,  עוד הרבה לפני הזריחה כשהמוזיקה צורחת באוזניים ואי אפשר לשמוע כלום ממה שמישהי חמודה מנסה ללחוש לך באוזן ובן אדם שפוי לא היה מסתובב בלי משהו ארוך עליו או איזה שמיכה, רואים הרבה אנשים חופרים ברגליים, מנופפים את הידיים ולא נראה כאילו קר להם, להיפך, כל אחד והסרט שלו.

אם הייתי רוצה להשוות את סוג האנשים בקהל לארבע אנשי הגדת הפסח הייתי מגדירם כך :

חכם – החכם מצליח לשמור על כבוד עצמי מבלי לדפוק לעצמו את המוח יותר מדי מכמות השטויות שהוא מכניס לגוף שלו, הוא כה חכם שהוא לא שוכח אפילו להביא מזרן קטן שימנע את הסבל המיותר הנוצר מכמות האבנים הקטנות והמעצבנות שלצידי הכינרת, אולי חלוקי נחל קוראים להם, אינו יודע, אך כל פעם מנסה לא לשכוח את הטעות שעושה הטיפש כל פעם מחדש, החכמולוג בא כדי לשבת וליהנות מהנוף למרות שהוא יודע שכל הגוף שלו יהיה גמור וזקוק נואשות למסאז' אחרי שהפסטיבל ייגמר, אם הוא חכם מספיק הוא היה גם הולך לעמדה של המסאז'יסטים בצד הרחבה, אם הוא ממש חכם אז הוא גם היה מביא חולץ פקקים מהבית בשביל בקבוקי היין שהוא קנה בדרך, הוא גם היה מביא גזיה בשביל להכין לעצמו קפה ולא מאלתר ושורף סתם עצים במרחק של פחות משתי מטר מאוהל אחר וככה יש ריח של עשן עד כדי כך שנחסך החשק לעוד סיגריה, החכם מצליח ליהנות מהפסטיבל גם אם הוא לא יכול לצאת מהמתחם ולהתקרב לקו המים של הכנרת בגלל שהוא הצליח להתפלח בבטחה עוד לפני שהכול התחיל, יש שיאמרו חראם על הכסף, אבל 300 שקל מחיר בערב הפתיחה, והמכירה מוגבלת, לא היה מקום להכניס עוד אנשים החל מיום שבת בצהריים, במילים אחרות החכם הוא חכם כי הכול בא לו בזמן הנכון וברגע הנכון, ורוב הזמן הוא אפילו לא ניסה.

רשע – הוד מלכותו הרשע הגיע בשביל האקשן, בשביל לראות עד כמה נמוך או גבוה הוא יכול להגיע מבלי לדרוך על אנשים שהם כביכול נראים חברים שלו, גם אם אומרים שכל ישראל אחים, אז גם במתחמי כור ההיתוך של הסטלנים היו רשעים במתחמי הצדיקים שהסתובבו עם מבט מחפש מכות בעיניים, אנשים שהקיפו מתחם של ווילה בקיסריה ושמו להם ארבע אוהלים בשביל החברים הקרובים בזמן שאם איני טועה אלפי אנשים הצטופפו בדירת חדר וחצי גג בדרום תל אביב, הרשע עלול גם לחשוב שהוא יכול לפתוח ריצ'רצ'ים של אוהלים סתם כך ולשלוח לשם ידיים מתוך מטרת גניבה ולא להתפלא כלל כאשר לא יחטוף לפחות שבר בכף היד הימנית שלו ממכה של נעל קרוקס חזקה על המפרק, אבל לא בשפיטת אנשים עסקינן, רק בתיאור אופיים, הרשע יכול להיות כל אדם, מאיש ביטחון ממורמר, המסתובב בבגדים אזרחיים ומנסה לברר איפה אפשר לקנות סמים מאנשים שעונים לו במבטא רוסי כבד חלק מהזמן "אני רק וודקה ורד בול", עד לברמנית זועפת שרק בקשה למעט קרח ופרצופה נהפך לפרצוף אחרי שחיכה האדם בתור במשך חמש דקות בממוצע, לו רשע היה נוהג כצדיק היה הוא מתרכז במוזיקה בזמן שהוא רוקד באלקטרוניה, ולא מחפש מאיפה להתארגן על שאכטה או סיגריה או אש או סתם איזה זיון עם המכוערת התורנית הרוקדת סביבו, במילים אחרות הרשע הוא רשע כי ברשע עסקינן ולא בזוטות של בני תמותה תמים ופשוטים ועל כן הס מלשאול.

תם – לתם יש מבט מהופנט בעיניים, או שמישהו דחף לו משהו למשקה, או שהוא יודע מספיק טוב לשמור על ארשת פנים תמימה בסיטואציות הכי מביכות שאדם יכול להיתקל בהן במסגרת הקיבוץ גלויות הזה, אם בחורה אנגליה שעומדת איתכם בתור לקנות ארטיק קרח אומרת שנדחפתם לפניה בתור ומבלי להמתין לתגובה ממשיכה ואומרת שזו הבעיה בארץ שכזו שבה אנשים ממציאים לעצמם תור חדש, ובמבטא בריטי כבד מוסיפה ואומרת זוהי דמוקרטיה, לא?,  התם ישמור על ארשת פנים תמימה וישתוק בזמן שנדחפים עוד מספר אנשים לפני שניהם בתור ופשוט ייהנה בליבו מהעובדה הפשוטה שגם אם אדם התוקף אותו אינו ממתין לתגובה, התם יודע שהוא צודק, גם הוא יחכה קצת יותר, לתם לא אכפת שעקפו את שניהם בתור, העיקר שהוא לא יהיה היחיד שנדפק, גם אם זה סתם בתור לקנות ארטיק קרח בטעם אננס, תמימותו של התם מביאה אותו לעיתים למצבים מוזרים אשר בהם הוא לומד על בשרו מה קורה כאשר הוא לא משתמש במוטות הקטנים של האוהל ומהדקם לקרקע כי עדיין יש רוחות, והוא גם אינו מתפלא יותר מדי כשכל האוהל הפוך כולו על עצמו, כשהלילה נגמר והבוקר מתחיל, הרבה אחרי הזריחה התם רק בוהה מסביבו בעיניו הגדולות התמות והחולמניות ולחות עד הצהריים נהנה ממוסיקה ואז חוזר לישון עד הערב, במילים אחרות התם הוא תם כי מתאים לו כרגע לשבת רגל על רגל ולראות מסביבו עולם כמנהגו נוהג.

שאינו יודע לשאול – לא יודע איפה המקלחות, ברזיות, שירותים, איך בונים אוהל, איך מורחים חומוס על מצה עם מזלג, איך לפתוח קופסאות שימורים עם אבנים, אינו יודע איך לקלף תפוז בלי ציפורניים, לא יודע איך לתקשר עם הסביבה, עם החברים שלו מהעבר, עם החברות שלו מהעבר, אחד כזה שנהנה ממבט, חיוך, נשיקה וחיבוק מבלי להוציא מילה בודדת מפיו שאינה מתוכננת בקפידה, רק בכדי לגרום לאדם שאיתו אמורה להתקיים אינטראקציה לחייך חיוך הכי גדול שיכול להיות, אדם זה פוחד לשאול אנשים הכוונות למקומות, פוחד מהמחשבות שלו שתוקפות עצמן ונתקעות במוחו, במילים אחרות הקטע הכי אבסורד זה שהוא אשר אינו יודע לשאול עושה דבר נוראי, הוא אינו שואל את עצמו, לא שואל כלום בכלל, ככה זה יותר קל לו פשוט, לא יודע את מה שהוא לא צריך לדעת, שמח בחלקו.

ומכל ארבע התחושות המוזכרות מעל שורה זו, אשר עזרו לבנות תחושה חמימה בבטן של בחירות חדשות בחיים, וויתורים כואבים, ועם הזמן גם סוג של שלבים בהתבגרות מסוימת, הכי כיף לגלות שיש גם דברים שצריך לקבל גם בלי לשאול יותר מדי שאלות של למה ומדוע נעלם לו האפיקומן כל פעם מחדש, פעם שנה, ואולי גם יותר.