על החיים ועל המוות (מאת ניב שיינפלד)
מתוך חושך מושלם נכנס אור. לפתע בפתאומיות מתחיל המופע. סיוון גוטהולץ עומדת בצד הבמה במבט נוקב , שמלה פרחונית ורגליים יחפות, מתבוננת במלוויה הצופים. מבט מעט חושפני, מעט מסתתר, מתבוננת בעיני הקהל, לפתע זיק שובב ומפתה בעיניה, מתפשטת ופוצחת בסחרחרת ריקודים איטית לאורך הבמה. חושך.
כשהאור עולה בשנית עומד בצד הבימה בחור לבוש שחורים (ניב שיינפלד), המוות.
כשהמוות מתחיל לרקוד ומחזר באיטיות מתמדת אחרי סיוון (החיים למעשה), היא מתחמקת, הוא מחזר והיא בורחת, הוא מחזר והיא מסתתרת, שוב מחזר והיא נענית לפתע.
באותו הרגע בו החיים והמוות מגיעים לנקודת שיא כפן של חיבור מיני, דבר המביא את החיים והמוות להתהוות משותפת המובילה ליצירת חיים חדשים.
ניב (המוות) עומד בצד הבמה, ממתין לסיוון עם בטן ההיריון שהחיים רק צריכים לחבוק, אולי נקודת מבט המתהווה מתוך חיבור בין מוות לחיים. נוצרת נקודה יפהפייה של חיבור שמראה את העולם החדש שנוצר (אוטופיה). חבלי הלידה הקשים והמרגשים גורמים לצופה תחושה לא קלה של אי נוחות מסוימת, כאשר לא ברור אם החיים מובילים למוות או להיפך, והאם השילוב בין חיים למוות הוא אכן אידיאלי ליצירת חיים חדשים.
לא ברור אם מתוך רחם האישה האולטימטיבי נוצרים חיים שגוררים עימם את המוות ויוצרים כורח של נסיבות שמנפיק מוות ליוצרת החיים. אך זהו בעצם תהליך החיים. בסבל תלדי נאמר בתנ"ך. אך יופיה הקורן של האישה היולדת והעולם החדש (החיים החדשים) שהובאו לעולם, נשארים שרירים וקיימים.
Long distance – מכתב שרשרת (מאת רננה רז ונטע ירושלמי)
רננה ונטע הן שתי בחורות חביבות וצעירות, שישבו בביתן תקופה ארוכה (רננה בתל אביב ונטע בניו יורק) ויצרו מכתב שרשרת. לא הוציאו אפן לאוויר העולם עד שלא חשו שהתוצאה של מה שהן מנסות ליצור יהיה מושלם. והתוצאה לפנינו.
המופע מתחיל ב-2 נקודות אינטרנט שונות במרחב הגלובאלי. שתי עמדות מחשב המשמיעות מוסיקה של באך (הפסנתר המשווה) ומתואמות להפליא. באופן שוטף לחלוטין מתחילות רננה רז ונטע ירושלמי, כל אחת בקצבה שלה לרקוד וליצור מכתב שרשרת, שהאחת מתחילה והשנייה ממשיכה, לפעמים בקצת שיבוש, לעיתים בדיוק מושלם, לפעמים בדיליי של שנייה וחצי, שבאופן כוריאוגרפי נראה כמו copy-paste בדיליי של זמן מועט. לעיתים ריקוד השרשרת מרגיש כאילו רננה יוצרת אותו ונטע ממשיכה אותו כאשר רננה נקטעת, לפעמים להיפך וחוזר חלילה. לפתע המכתב נקטע, אולי יש בעיות בחיבור לרשת הוירטואלית, צולעת ומקוטעת, רננה מתחילה להוריד את מקצב הריקוד ונטע ממשיכה את המקטע.
הכי מומלץ שאפשר, מופע המחול מראה את נקודת המבט האינדיבידואלית של האדם הבודד בעולם המקושר למיליוני בודדים שכמותו. נקודת הקיום הבלתי נסבלת של האדם האינדיבידואלי במרחב הווירטואלי הגלובאלי הבלתי נתפס כמעט. מומלץ ביותר וראוי לצפייה, עד כדי כך שאסור בתכלית האיסור לפספס.
פרטי (מאת אביגיל רובין)
מוסיקה מקורית של עידן שמעוני והמשחק ממשיך.
המופע מתחיל כאשר עומד לו עידן, עמדת מחשב לצידו, אוזניות די.ג'י לאוזניו.
לצידו אביגיל רובין ורעמת שיערה הפרוע, עומדת ומקשיבה למוסיקה המתנגנת. אולי מתופפת רגלה קלות. לפתע פוסעת בתיפופי צעדים קטנים לכיוון צידי הבמה. נעמדת וראשה מתחיל להסתחרחר ברמות בינלאומיות, דבר הגורם להלם מסוים אצל הצופים, שיתוק ריאליסטי ומפחיד, לא סתם מוגדרת ההופעה כהתמודדות עם פחדים המלווים יצירה בשלבי ההתהוות והלידה שלה. הפחד ממחסום יצירתי הרי מביא לשיתוק. החוסר במוזה גורם לבלבול ולהתכנסות בתוך עצמך, ואביגיל צולחת במשימה של העברת המידע לצופים בה, הפחד המשתק המלווה את חבלי הלידה של כל יצירת אומנות באשר היא. לא סתם אומרים שכל אומן הינו מתוסכל, קשה להעביר לצופה בנו את מה שאנו תמיד חוששים יותר מכל לבטא, ומופע המחול פרטי עושה בדיוק זאת, נוגע בנקודה הקשה מכל- המוזה. לא כדאי לפספס את זה, אם התרבות היא עניינכם, זהו דבר אותו חייבים לחוות פנים אל מול פנים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
