בעידנים עברו היה קסם בעולם, היו מכשפות, היו עושי נפלאות ונביאים, היה עולם תנ"כי ומיושן עם נחשים המתנועעים לקצב המוסיקה החלילית המתנגנת מידי יצורים שאף לא דמיון יוכל לתאר.
איפה הקסם? איפה האגדה?
אנשים מוותרים על הדמיון בימי המציאות של המודרניות, הוא הוחלף על ידי טלוויזיה וקולנוע, קליפים באינטרנט, מציאות ווירטואלית וחרא בלבן. למה? למה ילדים מפסיקים לקרוא ספרים? הם מפסיקים לקרוא לא בגלל שההורים שלהם הרגילו אותך לכך, להיפך, הם הפסיקו לקרוא בגלל שעידן המציאות הווירטואלי שגורם לאנשים להפוך להיות בטטות כורסא, הורג את הדמיון בדרך שלו, הוא כביכול מייצג חלומות פנטזיונריים שהמציאות היומיומית לא מספקת, הטלוויזיה מקרינה לנו היפנוזה בהפוכה על איך החיים האידיאליים חייבים להיראות, גורמים לנו להתבייש בכך שלא הגענו למנוחה ולנחלה שעולם הבריאה המודרני מנסה לכוון אותנו אליו, אומנם לעיתים זה מבורך כי זה יוצר איזו תחושת אמביציה להזיז עצמנו ולשאוף לעוד, אך מצד שני החלומות שלנו נשארים רק בלילה, אין יותר חלומות בהקיץ ורצונות בהתהוות הנוצרים במוח לגבי מה שהעתיד צופן, הדמיון נחנק וגווע כי נתנו למדיה יותר מדי מקום לדמיין בשבילנו, בקרוב מאוד בחיים של כולנו יהיה חור אחד גדול ושחור שיקרא "חלומות-אנחנו יודעים מה אתם צריכים".
האם באמת צריך לתת לדמיון דרור ולעזור לו לפרוש כנפיים כי יש מישהו אחר שעושה את זה בשבילנו?
האם באמת צריך להפסיק לקרוא ספרים ולוותר על דברים שחלמנו בתור ילדים בגלל שבטלוויזיה מראים חלומות של אחרים שאנו נקראים לאמץ אלינו גם כן?
אישית אני מתגעגע לעולם זה שמעולם לא הכרתי, שעידן המודרניות עזר לי לבסס את הדמיון עליו בצבעים, הלוואי והייתי יכול לראות עולם שכזה שקיים אומנם בקטנה במספר מדינות של העולם השלישי ואולי מעט גם בכרם התימנים בתל אביב וגם במשחקי פלייסטיישן, אבל איפה הקסם, היכן המיסטיקה, עד מתי נעמוד ונזעק לשמיים: "למה החלומות לא מתגשמים"? – התשובה היחידה לשאלה הזו טמונה בתוכנו, וגם כי נתנו לטלוויזיה מגיל קטן ולאינטרנט במציאות נוכחית לשטוף לנו את האמאמאמא של המוח.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
