עוד דף בחיים

אני בדאון מטורף וכבר נמאס לי לומר את זה אבל אני פשוט מרגישה כאילו כל החיים שלי קורסים ואני פשוט כלום

וכל מה שקורה לי מגיעה לי כי אני לא שווה כלום, וזה הכל באשמתי...

וכשאני חושבת על זה אני מרגישה עוד יותר חרא  אך אני מרשה לעצמי להישמע כל כך אימוית מסריחה אבל אני לא ...

אני באמת מרגישה ככה ... והלאווי ולא ההיתי כזאת והלאווי שההיתי מרגישה טוב יותר זה באמת מה שאני רוצה.. .

ואני באמת חושבת שאם ההיתי רזה הכל היה טוב יותר אני לא יודעת אך... אבל זה יהיה טוב יותר פשוט ככה ,משום מה אני חושבת שאם ההיתי רזה ,ההיתי מגיעה לשלמות גופנית מה שהיה מביא אותי לשלמות עצמית ואז לא היה לי אכפת כל כך מאחרים ואחרים גם היו אוהבים אותי יותר כי הם לא היו צריכים להסתכל על שמנה מרמורמרת ומחליא

והכל היה טוב יותר, ואני באמת חושבת ככה וזה מטומטם ובלי שום בסיס הגיוני

(ואני בן אדם שחייב הגיון ) אבל הפעם , פשוט ככה .. אין הגיון ואין סיבה אני פשוט דפוקה .

ובאמת בזמן האחרון יש לי מלא בעיות ואני מרגישה טיפשה שזה מפריעה לי ושאני לא יוצאת מזה אבל כזאת אני תקוע בעבר...

ופתאום בזמן האחרון אני ממש עצובה כי אבא שלי מת ועד עכשיו לא באמת היה לי אכפת כאילו לפעמים ההיתי ממש עצובה אבל לא כל הזמן ופתאום אני מבינה כמה זה חשוב לי , כמה אני רוצה אבא . ואני מקבלת את זה שהו מת..

אבל אני אתן הכל כדי לדעת מי הוא היה , להכיר אותו, לדעת אך הקול שלו נשמע , אך הוא נירא,

ואם הוא היה אוהב אותי... וזה לא כל כך ברור שהוא היה אוהב אותי בגלל שאמא שלי לא אוהבת אותי ואני לא אומרת את זה סתם היא אמרה לי את זה ועכשיו אני גרה עם סבתא שלי

כי היא לא רוצה אותי בבית שלה...

ולא ממש אכפת לי יותר כי אני אף פעם לא אהבתי אותה כאילו כן אהבתי אותה אבל בגלל שהיא כאילו אמא שלי ואני צריכה לאהוב אותה אבל עכישו... כשהיא אמרה את זה ..

ואין לי שום סיבה לאהוב אותה... ואני ממש לא אוהבת את האופי שלה והיא ממש לא דמות הערצה או משהו..

אני שמחה שהתנתקנו סוף סוף...

אבל עדין רע לי כי אני עם סבתא שלי וממש לא טוב לה שאני פה וזה ממש מקשה עליה והיא ממש לא רוצה אותי פה,

ואין לי איפה להיות ואני ממש רוצה לעבור לפנימה כי לא טוב לי בשום מקום,

ובנסוף לכל זה אני מרגישה כאילו אנסו אותי ואני יודעת שזה גם מה שקרה ...

ובגלל שזה קרה ובגלל שאני מטומטמת שלא יודעת כמה לשתות ואך.. וזה קרה בבצפר....

אז הולכים לגלות לאמא שלי ( לא שממש אכפת לי ) אבל אני גם ככה עמוק עמוק בתוך משרד הרווחה והם ממש חושבים שאני מטורפת.. ולא יודעים מה לעשות איתי אז אם הם עוד יגלו על זה ... אני באמת

לא יודעת מה אני יעשה....

אבל זה פחות משנה.מה שבאמת מציק זה בגלל שאני לא בן אדם חרא אז אני לא אלשין אל שני הילדים שאנסו אותי כי הם היו חברים שלי והם עדין חברים של שאר הילדים .

ואני לא אדפוק אותם במיוחד לא אם אני יודעת מזה להדפק וכמה גרוע ומשפיל זה מרגיש... למרות שזה דופק אותי עוד יותר כי אני כאילו אומרת הלכ בסדר למרות שכלום לא בסדר.

ועוד משהו מבאס ....

היה לי קטע עם מישהו שממש רמז לי שהוא רוצה אותי ואני ממש אוהבת אותו והוא מדהים...

ואז ישר אחר כך הוא אלך לחברה בין הכי טובות שלי והוא אמר לה שהוא אוהב אותה ושהוא מת עליה ...

והם חברים עכשיו וממש מאושרים ושניהם יודעת בדיוק אך אני מרגישה והם פשוט מתעלמים.. ואני שמחה שטוב להם אבל ממש נעלבתי ולמה ציפיתי בכלל זה יידוע שאני הוזה והוא בטח לא באמת רמז וזה היה רק בדמיון שלי ואני עדין מפגרת מגעילה.

למרות שכאילו אף אחד לא שונא אותי וכן אומרים לי שאני נחשבת לעלק "מקובלת" לאף אחד לא באמת אכפת מימני

אף אחד לא מתענין בי...

וכל הבנות שבאמת רוצים לדעת מה איתן ומה קורה להן.. הן ממש רזות ומדהימות.....

ורק אני שמנה ומגעילה כולי נודפת שומן וחרא וכל הדברים המלוכלכים האלה... שזה באמת דוחה...

אני לא יכולה לחיות עם עצמי יותר...

אני לא יכולה להסתכל במראה בלי לבכות..

ואני לא יכולה סתם ככה לחשוב כי אני נעשת מדוכאת ואני חייבת משהו שיסיך את דעתי כי אם לא אני בוכה .

ואף אחד לא שם לב.. אני אשכרה ההיתי באמצעה בית ספר עם חברים ופתאום התחלתי לבכות אז הלכתי לשרותים ( אני תמיד בוכה שם בלי שמישהו ישים לב) והם לא שמו לב לא שבכיתי על ידם ולא שהלכתי ...

והעיקר אם להם קורה משהו רע ישר אויי יאוי דניאל... יש לי בעיה .. מה לעשות... רע לי ... לא טוב לי... תעזרי לי...

מה הקטע . ?!@?!?!!? אני תמיד שם בשבילם בכל שעה באמת שהם מתקשרים אלי בזמנים הקשיים שלהם גם אם זה זמנים לא נוחים כמו 4-5 בלילה

ואני תמיד עונה ותמיד שם... וזה לא שאני קדושה מעונה כבר אמרתי שאני שונאת את עצמי...

אני פשוט לא מבינה למה אני כזאת ...

למה הכל מגיעה לי?

למה כל דבר רע חייב לקרות ... באמת שאני כבר לא זוכרת דברים טובים שקרים לי בזמן האחרון..

ואני שוב פעם פוגעת בעצמי ואני לא רוצה... אני לא יכולה זה פשוט מצבים כאלה שאין ברירה ורק החתך הזה ואולי עוד אחד ועוד עד שאני ארגע עוזרים לי...

אני לא חושבת שאני בסדר אני שונאת את עצמי יותר ויותר על כל טעות שאני עושה וזה לא משנה כמה אני מנסה להיות אדם טוב יותר... ברגע שאני יעשה טעות זה כאילו כלום בשבילי .. כאילו סתם עבדתי קשה וזה רק הופך אותי למטומטמת יותר מפגרת יותר אני פשוט כלום... אני רוצה להלעם אני רוצה לשקול כלום...

אני באמת רוצה להיות כמו אוויר בלי משקל... ואם כן שהיה קטן... חמוד.. לא מגעיל 55? מזה ואני לא יורדת דיי אני פותחת בצום ואם אני לא אצליח אני מענישה את עצמי כי זה מגיעה לי כמו שאר הדברים...

נמאס לי....

אני ממש מקווה שאתם קצת יותר בראיות מימני ( נפשית) ושהיה לכן שבוע מדהים וכל מה שההיתי רוצה לעצמי....