http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=668076&blogcode=11702591

קצת עודד אותי לקרוא את הבלוג הזה. לדעת שלא רק שאני לא היחידה שבדיכאון, אלא גם שאני לא היחידה שמרגישה שהיא לבד בזה.

הפוסט הזה לא אמור להיות פרסומת לבלוג שלה, אני לא מכירה בכלל את זאת שכתבה את זה, אבל ממש התרגשתי ממה שהיא כתבה.

ואני רוצה לחזק את מה שהיא אמרה, ולבקש מכל אחד שקורא פה- אם אי פעם מישהו ידגר איתכם על זה שהוא בדיכאון, תהיו שם בשבילו, תקשיבו לו, אבל אם לא עברתם את זה, אל תתנו לו עצות. אל תגידו לנו, לכל המדוכאים באשר הם, לצאת מהבית, לפגוש חברים ולהשיג חיים, ולשכוח מהדיכאון. בזמן התקף, רק להתארגן בבוקר לבית ספר ולבדר עם חברות בהפסקה דורש ממני מאמץ אדיר. וגם אם אני צוחקת, זה לא אומר ששכחתי.

כשאני בדיכאון, כמעט כל רגע שאני לא בוכה בו דורש מאמץ. מי שמכיר אותי יודע שלפחות כמה פעמים ביום אני פתאום נעלמת. אם זה בהפסקות, אם זה באמצע ארוחות ואם זה בערב כשרואים טלוויזיה. בתקופות שבהן הדיכאון פורץ החוצה, כל מה שמתחשק לי זה לבכות. וכשאני לא יכולה יותר לעצור את זה, אני פשוט עוזבת הכול ובוכה.

אני לא יודעת למה כתבתי את הקטע הזה. יש פה דברים שמעולם לא סיפרתי לאף אחד.

כל חופש פסח היה ממש טוב, חוץ מרגע אחד בטיול שנשברתי ובכיתי, כמעט כל החופש היה כיף. אבל החזרה לבית ספר הייתה נוראית. הכול חזר אליי, כל השנאה העצמית והכללית, כל הכעס והעצב.

אני חושבת שהיא כבר לא קוראת פה, אז אני מרשה לעצמי לכתוב את זה- זה באשמתה.