מי היה מאמין שבגיל 22 וחצי אני אעשה בגרות בהיסטוריה. והפתעה, זה שוב על השואה. כי מה עוד קרה בכל ההיסטוריה של העולם בכלל.

ולא, זה לא נכון מה שאומרים, שזה נהיה יותר קל ועכשיו אנחנו בוגרים וזה יותר מעניין כי אני בחרתי ללמוד את זה ולא הכריחו אותי. לא, זה עדיין חרא משעמם ואני גרועה בזה.

רע לי לשבת כל היום בבית ו(כביכול) ללמוד.

רע לי שאני מקנאה כל כך, אני מרגישה רע כשאני מקנאה כל כך הרבה.

זה לא מגיע לי. זה לא מגיע לאף אחד, אבל אני רוצה להתמקד בי. זה לא מגיע לי. אני אהיה רופאה טובה. הלימודים יהיו לי קשים, אבל אני אשקיע בהם ואעבור אותם, גם אם לא בהצטיינות, ואני אהיה רופאה. ואני אהיה טובה בזה, כי זה מתאים לי.

לא מגיע לי לשבת בגיל 22 ולעשות 16 יחידות בגרות ושני מבחני פסיכומטרי בפחות משנה.

אני חכמה ויש לי אופי של רפואה מעולה, מגיע לי להתקבל. מגיע לי לקבל זימון למורקם, כדי שתהיה לי ההזדמנות להתקבל.

לא מגיע לי לשבת בבית של ההורים ולשמוע על זה שללמוד רפואה זה קשה, כשבינתיים אני לומדת על המפלגה הציונית בקרקוב, על סוגי הקרקע בנגב ועל טריגו במרחב.

אני אהיה רופאה.