החלטתי שאני לא כותבת יותר בבלוג הזה, ובאמת אין לי סבלנות לכתוב את זה, אבל אני יודעת שאם אני לא אכתוב אז עוד כמה זמן אני אצטער על זה..

אני אסכם כל הופעה בנפרד, לפי הסדר על הסטיקר.

אביב גפן- הוא פאקינג לא הופיע!!! ההופעה הכי גדולה של כל האירוע הזה, והוא תקוע בגרמניה!! הוא שלח קלטת שבה הוא מצטער שהוא לא הגיע והוא שר איזשהו שיר (לא זוכרת איזה), והייתי מוכנה לירות בדודו ארז מרוב אכזבה (וגם בעקבות מנת יתר של המילה "בכיף" שנדחסה לי למוח באותו לילה)

עברי לידר- גם היה מאכזב. הוא שר שני שירים באנגלית שלא הכרתי (למרות שהמנגינה של השני מאוד הזכירה את "על קו המים"), את "בחולצת פסים" שלא הרבה הכירו, ועוד משהו בעברית שלא הכרתי. ובאמצע חולצת פסים נפל החשמל כמה פעמים. והוא לא שר את הכוס הכחולה, ניסים, לאונרדו.. איך הוא יכול להופיע בלי השירים האלה??

הדג נחש- אני לא מחבבת אותם כל כך, אבל בגלל שנוי ועדי ביקשו, נכנסתי איתם לאמצע הקהל בערך, ודווקא היה מגניב. הם שרו שירים שהכרתי, והקהל היה ממש טוב.. אז נהניתי, למרות שאני לא בדרך כלל לא שומעת אותם.

מוניקה סקס- וואו!!! פשוט וואו!! מזמן לא נהניתי ככה! איזה חצי שעה אחרי שההופעה נגמרה שכבתי על הדשא, עדיין רועדת מהתרגשות. הם היו כל כך כל כך טובים!! שמעו שהם עייפים קצת, בכל זאת אמצע הלילה והם הופיעו בעוד מקומות לפני זה, אבל ההופעה שלהם הייתה כל כך אדירה בכל זאת! הם שרו את שנים חסומות, סאן חוזה, פצעים ונשיקות, איש קש, על הרצפה, מספיק בנאדם, גשם חזק ומכה אפורה, ופשוט צרחתי את כל השירים, מהתחלה עד הסוף XD (כן, חזרתי צרודה)

אני סוגדת ללהקה הזאת |מאוהבשלתפוז|

מרסדס בנד- היה ממש ממש כיף! ישנתי על הדשא, ואתם לא מבינים כמה שהוא נוח.. סתם, אני שונאת את הלהקה הזאת. ממש ממש.סולן עם כל גרוע, שממציא חרוזים שהפואנטה שלהם זה "אנחנו להקה טובה ותעריצו אותנו. אה כן, זיונים וכוסיות". אבל כמו שכבר ציינתי, היה שם דשא איכותי, תיק נוח במיוחד.. וישנתי (:

יוני בלוך- חמוד^^ בחיים לא ראיתי אותו כל כך שיכור, זה היה ממש מטורף.. ההופעה דווקא הייתה טובה, אבל היה לי מאוד קשה להנות.. אני בדרך כלל נהנית מלקפוץ ולהימעך בין אנשים קופצים, אבל בהופעה של יוני זה היה קצת יותר מדי.. אבל עדיין נהניתי, וארז היה! (ואני ועדי צעקנו ממש הרבה "ארז תעשה עליי פיפי", אבל היינו רחוקות מדי..)

שייגעצ- הם היו ישר אחרי שאני, עדי ונוי הצלחנו סופסוף לצאת מתוך הקהל, והיינו ממש מותשות אז ממש התרחקנו משם והלכנו לשבת על הדשא למעלה.. לא שמעתי אותם

הפיל הכחול- וואו, כל כך מיותרים XD חוץ מיסמין הם שרו עוד שלושה שירים שאף אחד לא הכיר, ואף אחד מהם לא התקרב אפילו להיות רוק..

יוזלס איי.די- זה היה מפחיד! הייתי בטוחה שהם מהלהקות האנונימיות האלה, שלא יהיה להן בכלל קהל, ופתאום חבורה של מאות אנשים קפצו עלינו.. לא הכרתי שום שיר, אבל שיתפתי פעולה עם ההופעה ודווקא היה כיף..

הקרטל+החדשות+אלישע בנאי+דוקטורט+סא"ל חרדלי- את כל הלהקות האלה לא הכרתי/ בקושי הכרתי, ואין לי מה לכתוב עליהן><

נערות ריינס- אולי ההופעה הכי עצובה שהייתי בה כל החיים שלי XD המיקרופון של *הסולן* פאקינג לא עבד! הייתי שורה שנייה, ובקושי שמעתי אותו! אף אחד, ואני לזה, אף אחד, לא הכיר שום שיר, אז עמדתי שם, שורה שנייה (שהייתה כמעט השורה האחרונה), וצרחתי את השירים.. ושמעו רק אותי, כי לסולן לא היה מיקרופון.. אף אחד לא מחא להם כפיים, לא כשהם עלו ולא כשהם ירדו, חוץ ממני XD באופן כללי, אני, לבד, הייתי הקהל שלהם XD

פגשתי את גפן ושקד (בהתחלה), את תומר (בהופעה של שייגעצ), ואת עדי חיבקתי לחצי שנייה כשרצתי בהתלהבות להופעה של עברי..

ממש ממש ממש נהניתי, גם אם המוזיקה אולי הייתה פחות טובה משנה שעברה.. עדיין היו להקות מעולות, ואני כל יום רק יותר ויותר מחבבת את נוי, עדי, מור וקורל (:

אה, וגם פגשנו שם אנשים מגניבים מעמק חפר^^

וחזרתי צרודה P:

אני חושבת שנעשיתי השנה יותר צינית בכל מה שקשור ליום השואה וליום הזיכרון.

לא שאני לא מכבדת את הימים האלה או משהו, אבל אם בשנים האחרונות, או אולי בעצם מאז ומעולם, לא הרשיתי לעצמי לראות DVD או לשמוע מוזיקה שמחה, השנה זה כבר לא מפריע לי. לאלה שמתים זה הרי לא מפריע, ואלה שחיים.. טוב, למי אכפת מהם.

לא יודעת למה, איכשהו זה מתקשר לי לציניות. שכל דבר רע שקורה, אני צינית.

זה לא בכוונה או משהו, אני לא מנסה לפגוע באף אחד, אני אומרת את זה גם על הדיכאון שלי לפעמים. אפשר לקרוא לזה דרך התמודדות.

כי כשאתה שומע משהו כל כך נורא, כמו סיפורים על חיילים שנהרגו, אתה יכול לקחת את זה לכמה מקומות- אתה יכול לבכות, או שאתה יכול קצת להצטער אבל לא באמת לקחת קשה. אני כן מאלה שבוכים; אבל אני בוכה, ואז מספרת (לעצמי, בלב) בדיחה שחורה שקשורה ליום הזיכרון.

אני לא מאמינה בקדושה הזאת שנוצרת סביב המתים. הרי כשבנאדם חי, ולא משנה אם הוא קרוב אליך או לא, אתה יכול לצחוק עליו ולא תרגיש עם עצמך רע. אז למה כשהוא מת פתאום כבר לא נעים להגיד שהוא היה נמוך? שהוא היה גרוע במתמטיקה? שהייתה לו ש' שורקת?

אני כן רואה סרטים ליום הזיכרון, אבל אני גם רואה פרוייקט מסלול ב-VOD. אני כן שומעת שירים עצובים בגלגלצ, אבל כשנמאס לי אני עוברת לשמוע ביטלס או יוני בלוך.

לא יודעת מה הייתה הפואנטה במה שכתבתי. סתם גיבוב של שטויות שיצאו לי מהראש.

ואני לא יודעת מה ללבוש..

אני גם לא יודעת מה להביא, ובאיזה תיק..

ואני גם לא מצליחה לישון><

איך שנה שעברה זה היה כזה ספונטני, ועכשיו אני מתכננת את זה כבר חודש מראש XD

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=668076&blogcode=11702591

קצת עודד אותי לקרוא את הבלוג הזה. לדעת שלא רק שאני לא היחידה שבדיכאון, אלא גם שאני לא היחידה שמרגישה שהיא לבד בזה.

הפוסט הזה לא אמור להיות פרסומת לבלוג שלה, אני לא מכירה בכלל את זאת שכתבה את זה, אבל ממש התרגשתי ממה שהיא כתבה.

ואני רוצה לחזק את מה שהיא אמרה, ולבקש מכל אחד שקורא פה- אם אי פעם מישהו ידגר איתכם על זה שהוא בדיכאון, תהיו שם בשבילו, תקשיבו לו, אבל אם לא עברתם את זה, אל תתנו לו עצות. אל תגידו לנו, לכל המדוכאים באשר הם, לצאת מהבית, לפגוש חברים ולהשיג חיים, ולשכוח מהדיכאון. בזמן התקף, רק להתארגן בבוקר לבית ספר ולבדר עם חברות בהפסקה דורש ממני מאמץ אדיר. וגם אם אני צוחקת, זה לא אומר ששכחתי.

כשאני בדיכאון, כמעט כל רגע שאני לא בוכה בו דורש מאמץ. מי שמכיר אותי יודע שלפחות כמה פעמים ביום אני פתאום נעלמת. אם זה בהפסקות, אם זה באמצע ארוחות ואם זה בערב כשרואים טלוויזיה. בתקופות שבהן הדיכאון פורץ החוצה, כל מה שמתחשק לי זה לבכות. וכשאני לא יכולה יותר לעצור את זה, אני פשוט עוזבת הכול ובוכה.

אני לא יודעת למה כתבתי את הקטע הזה. יש פה דברים שמעולם לא סיפרתי לאף אחד.

כל חופש פסח היה ממש טוב, חוץ מרגע אחד בטיול שנשברתי ובכיתי, כמעט כל החופש היה כיף. אבל החזרה לבית ספר הייתה נוראית. הכול חזר אליי, כל השנאה העצמית והכללית, כל הכעס והעצב.

אני חושבת שהיא כבר לא קוראת פה, אז אני מרשה לעצמי לכתוב את זה- זה באשמתה.