היה מצעד, חוזרים לשגרה. הבית הפתוח חוגג את הקיץ

פוסט פוסט מודרני

השבוע יצא פשקוויל ראשון נגדנו. מצד אחד, זה לא נעים שמסיתים נגדך ומשווים אותך לכל מיני עמים שמצווה להרוג אותם. תתפלאו (טוב, אולי לא תתפלאו), אבל אנחנו דווקא לא נהנים להתכתש עם החרדים. אפילו לא בבתי משפט. מצד שני, החלטנו שהשנה יהיה מצעד שפוי ונטול אלימות, וצוות המצעד -  בראשות אלינור המאממת, והמנכ"ל המדהים, ועוד מלא אנשים טובים שעוד נכיר לכם כאן – כולם מספרים שיהיה שקט. אז אנחנו מאמינים שהם יודעים משהו שאנחנו לא (אולי יש להם מגעים סודיים עם הרב עובדיה יוסף? לא סביר. מצד שני, אף פעם לא מספרים לנו שום דבר, רק בגלל שאנחנו מייד רצים לספר לחבר'ה ולכם).

ומה אתם יודעים? גם את הפשקוויל מספרים שאפשר לפרש באופן רגוע. האגדה מספרת שברחובות מאה שערים לילדים יד משחק חדש, שנפוץ בקיץ החדש: קוראים לו מצעד הגאווה, והוא מכיל מלחמה בין שתי קבוצות, אחת מהן מתנהגת בפרובוקטיביות ודוגלת בלבוש מינימלי (ככה זה סטריאוטיפים). ההיגיון אומר שגם מנהיגי המאבק ותלמידיהם המשועממים מבינים שהבלגן לא משרת את האינטרס שלהם. ולמרות שבכל שנה בתקופת המצעד פונים לבית הפתוח (ולקבוצה הדתית שלנו "חברותא") לא מעט חרדים ששמעו לראשונה על הבית הפתוח, ומחפשים מוצא לנטיותיהם האסורות, אנחנו נשמח אם יהיה לנו קצת שקט.

עמלק, כזכור לכולנו משיעורי תנ"ך, היה עם שזינב ביהודים כשהם יצאו ממצרים, והמדרשים מספרים שעמלק משפיע לרעה על החלשים בטיעוניו המפתים. אז אולי הפשקוויל בעצם רומז לזה שלא כדאי להסתבך איתנו.

הלוואי שזה יהיה הפשקוויל האחרון השנה. בשנה שעברה היו פשקווילים הרבה יותר גרועים, ואם אתם רוצים לראות ולקרוא עליהם – הנה טעימה מבלוג אחר מתקופת מצעד 2007:

הנה החלק הפחות עצבני של הטקסט:

כשהייתי קטן אמא שלי לימדה אותי מין סיסמה של ילדים:

"Sticks and stones may brake my bones, but words will never hurt me"

כמובן, זה משפט שבא לשכנע ילד פגוע לא לקחת ללב מילים רעות. גדלתי, למדתי שיש למשפט הזה גם סיומת אחרת. משהו כמו "but words will brake my heart". הלב שלי לא נשבר, בוודאי לא מקללות של אנשים נבערים שחיים בעולם מדומה משלהם, אבל מילים פוגעות. וכידוע, מילים רעות גם מייצרות מעשים רעים.

מההתחלה. אנשים רעים הטילו עלי ועל הקהילה שלי קללה. הם מזהירים שאנזק בנפשי, בגופי ובממוני ומודיעים ש"יש דין ויש דיין". 

מה שכן, יש להם הומור. "ולשומעים ינעם ותבוא עליהם ברכת טוב", הם כותבים. כלומר, אם לא נצעד הרבנים הטמאים האלה יברכו אותנו.

כן, זה לא ממש בהיר שם, אבל הנושא הוא מצעד הגאווה. בירושלים, כמובן. על תל אביב הם שכחו להטיל קללה. ולמי שהיה ספק לאן נגיע אם נכנע ועל מה המאבק הזה  - הנה תזכורת. המאבק הזה על זכות הקיום. קודם של ההומואים והלסביות, אחר כך של שאר ה"חוטאים".

לשאר הפוסט כנסו כנסו לכאן.

השבוע אין עדכוני מצעד, אבל אנחנו מזמינים אתכם לאספה החצי שנתית של הבית הפתוח. חברי העמותה (התמיכה חשובה) זוכים גם להצביע. בתכנית: אישור תקציב 2007, סיפורי מצעד 2008, וקצת דיונים קהילתיים. לחובבי הז'אנר. האירוע יתקיים ביום ראשון (18.5) בערב, וב-19:00, רגע לפני, יתקיים גם טקס סיום תוכנית ביה"ס למנהיגות. רוצים לעבור קורס כזה בשנה הבאה? בואו ותשמעו למה זה כדאי.

זהו, להתראות בשבוע הבא.

למעלה: תמונה של הפשקוויל החדש

ושוב שלום לכם. היה פסח, נחנו ואספנו כוחות לקראת חודשיים אינטנסיביים במיוחד, וחזרנו אליכם. החל מהשבוע נעדכן אתכן לפחות פעם בשבוע, ולא נהסס גם פעמיים, אם ממש לא תהיה ברירה. אגב, זה הזמן להירשם למנגנון העדכון כאן בצד.

אז מה קרה עם הצעד בינתיים? לא מעט. פנינו למשטרה, הודענו לשוטרינו האמיצים על כוונתנו לצעוד ולהפגין בעד שוויון ודמוקרטיה בבירה, וביקשנו את אישורם לעשות זאת ביום חמישי, ה-25 ביוני, בדיוק בשבוע בו הכול התחיל, בהתקוממות בסטונוול הרחוקה. אל תרשמו עדיין ביומן, התאריך לא סופי, אבל התכוננו לשבוע ההוא. הוציאו את הוורוד, אווררו דגלים צבעוניים, תכננו תלבושת הולמת. אל תשכחו להזמין חברים, המצעד הוא לא רק למיעוט השונה אלא לכל מי שרוצה את הזכות לחיות כאן בעיר כמו שהוא רוצה. עם כבוד לאחר, אך בלי לוותר על זכותנו להיות אנחנו.

אבל די להטפות. השבוע אנחנו מביאים לכם מכתב שכתב אלעד (זוכרים? אחד מכותבי הבלוג) לירושלים, בדיוק לפני שנה. צחי ממליץ. קראו, תהנו, ואך תשכחו להגיב.

התגאי ירושלים – מכתב גלוי לעירי

אינני נוהג לדבר עם ערים, ובטח שלא לכתוב אליהן מכתבים. אך עלייך להבין - זהו מקרה חריג ומיוחד שלא סובל דיחוי, על אף ההסתכנות באשפוז כפוי. לפני שאתחיל, הרשי לי להציג את עצמי בפניך: שמי אלעד, תושב טרי, ושנאתי אותך עד לפני חודשים ספורים, עד שעברתי לגור בך. אני מודה, לא רציתי לעבור אליך גם בעבור מלוא חופניים של בחורים מסוקסים, אך למזלך, האוניברסיטה והמצפון האקדמי קבעו את מגוריי בך. הימים עברו, הלילות נעשו קרירים, ואט אט הבלתי יאומן קרה - התאהבתי בך. חוקי הטבע אובדי עצות.

אך לא בהתאהבויות וגילויי רגש עסקינן אלא בייעוץ וגילויי דעת. אתמול צעדתי באחד מרחובותייך, ולפתע נפלתי שדוד, מוכה בהלה מהפשקווילים שצצו מכל מסתור ופינה. "הזדעזעי ירושלים" הם קראו לך, והזהירו אותך מפני "מצעד הזוהמה". כן, שוב פעם ההומואים הולכים לצעוד בשדרותייך. אני מתאר לעצמי שאת נמצאת בדילמה קשה מנשוא. מצד אחד, קמים תושבייך הותיקים הרואים בך קדושה וטוהר– נאמנים לך ואוהבים אותך עד כלות – מזהירים אותך ומעירים אותך משנתך השלווה, ומצווים עליך זעזוע. מצד שני, ניצבים תושבים אוהבים ונאמנים לא פחות, מבקשים לצעוד בעירם, מבקשים להתהלך בך כאשר הם גאים בעצמם כפי שהם גאים בך. האם להזדעזע או להתגאות?

עירי, בואי נהיה כנים. מצבך אינו מזהיר. האבטלה גואה, התחבורה איטית ונוראית וההגירה ממשיכה להיות שלילית. תמיד הכניסו לך מילים לפה, ואמרו שאת עיר סובלנית, עיר פלורליסטית. כעת את יכולה להזדעזע. אמרי את האמת, וספרי לכולם שישנה קבוצה, לא קטנת מימדים, אשר בה אנשים בעלי נטיות וזהויות מיניות אשר עומדות במיעוט, וגלי לנו, קבל עם ועדה, שקבוצה זו הושתקה והוקצתה במשך שנים.  אבל בכל זאת, משהו טוב קורה אצלך בזמן האחרון, בטח שמת לב. הומוסקסואלים ולסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים, יוצאים מבתיהם וחדריהם ועטים עליך להעיר בינתך.

התגאי ירושלים! הרימי ראשך המושפל והמדוכא ממשבחי שקר, והעליזי ליבך המחרחר. אספי את כל תעצומות נפשך ושפשפי עיניים, כי את עוטה מלבוש חדש וצח כשלג. עירי הקסומה, היי גאה בך, בי ובחבריי שצועדים בחוצותייך ומניפים מעלה את לפיד השוויון והחירות. הריחי את ריח הדמוקרטיה, והרגישי את רוח הצדק מלטף את פנייך המתחדשים. שאי מבטך לדגל צבעי הקשת שיונף בסוף ביוני, וראי את אורו מופץ ומאיר את כל גגות בתייך. אל תחדלי מלמלא את ליבך גאווה, כי את ראויה לגאווה יפה שכזו.