השנה אכן חדשה, אבל בקשר לטובה יותר מהשנה שעברה אני לא בטוחה,
אתמול התקשרו אלינו מהמרפאה, יש לי תור ל12.1 ואני אפילו לא יודעת למה..
אני חשבתי שהסיפור נגמר, שעברתי את הניתוח הזה ושהכל מאחורי,
אבל פאק איט, אם ככה זה צריך להיות אז בסדר..דאם.
כבר ממזמן הבנתי שאין לי באמת שליטה על החיים שלי,
וגם העולם התחרפן לגמרי, ואני נשבעת שאם זה לא יפסק אני אלך למשטרה , ובשיא הרצינות אני לא אתן לעצמי לפחד לחזור הביתה, וזה לא סרט אימה ואני לא מתכוונת להלחץ מכל שיחת "חסוי".. אז ג'ורג' המסתורי שלי, תלך להזדיין לפני שתלך לאבו כביר.
שיחות סטייל צעקה לא מתאימות לי באמצע הלילה אוקיי?
וגם בלימודים, הזמינו את אמא שלי אתמול, והכל למה? כי לא שלטתי בעצמי, אבל השומר באמת בן זונה, אני לא מקללת סתם.
משום מה המנהלת לא אהבה את הצורך שלי לומר את האמת לשומר בפנים, אז היא הזמינה את אמא שלי לאתמול . אבל מה אני? פשוט לא אמרתי לאמא שלי, נחמד אה? הרי דאגתי שלא יהיה להם את המספר פלאפון שלה.
הם הבטיחו שילכו לקראתי, אז איך זה שבין התאריך 6.1-8.1 יש לי מתכונת ענקית בספרות מבחן ענק בהסטוריה על חומר של 26 דפים, מבחן באנגלית שיקבע אם אני נשארת ב 5 יחידות, ו... 2 עבודות בסוציאולוגיה, ועבודה בפסיכולוגיה?
כבר התחלתי להסתדר עם העובדה שלא יהיו לי בגרויות השנה.
מה נהיה איתי?
אני נזכרת בחורף שעבר,
מוזה חסרת מעצורים, החורף היה מדהים בעיניי, הסוד של הקרירות שיכלה רק לחמם אותי..
חורף יפה כל כך, הריח של הגשם, והרוח המדהימה שמפזרת ניחוחות מרעננים,
איפה הבן אדם שהייתי? איפה הבן אדם שיכל לבטא מצב כל כך עדין למליוני מצבי סחף?
אין.
החורף מכוער בעיני בדיוק כמו החיים,
והגשם רק מטנף אותי מדי יום,
הרוח המזדיינת רק גומרת לי להרגיש כמו שחקנית ראשית בסרט עם סוף טראגי.
שוב דבר לא יפה יותר, לא כמו שראיתי את זה בעבר.
נהייתי לבן אדם אחר , מכוער כמו העולם הזה. העולם שלי.
ואין יותר שום דבר לומר.
באמת שום דבר לומר.
אל תשנאו אותי. אל תאהבו אותי. רק תנו לי לדעת שאני לבד פה.
מהבדידות אפשר לצאת לעולם ולמצוא שוב אושר.
מהחיים המלאים ב"אושר" אי אפשר לצאת לעולם. רק למצוא עוד בדידות.
תהנו כל עוד העיניים שלכם סגורות, ברגע שהם יפתחו אתם תהיו באותה הסירה איתי.
ה' הבטחת לי שזה יגמר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
