Angel Fall

אני חייבת להבין בדרך זו או אחרת שאני הורסת את עצמי מבפנים, שאני אחראית על כל מה שקורה לי, אני אחראית על העובדה שאני מרגישה רע כל הזמן, אני זו שגורמת לכל זה.

תמיד ידעתי שכל תקופה היא זמנית,ושאם לרגע הכל נראה שבור וחסר תועלת אז עוד כמה דקות התחושה הזאת תעבור, ואם מדברים על תקופות אז תמיד יש משהו שבא ומשפר את ההרגשה.

אחרי שעברתי כמה דברים בשנים האחרונות, קבעתי יותר מדי עובדות לגבי החיים ופסלתי יותר מדי אפשרויות שיכולות להוביל אותי בדרך הטובה ביותר.

באיזשהו שלב נתקעתי, ואני פשוט לא נותנת לעצמי להתאושש ולשכוח את זה,

אני רוצה לחשוב שאת התקופה הכי קשה שלי עברתי.. לפחות לזמן הקרוב,

ולמרות שקצת קשה לי להמשיך הלאה עם כל הבדיקות וההרגשה הגרועה,

הבחילות, הסחרחורות, הכאבים, הבדיקות.. כל זה לא תורם לי, בסך הכל אף פעם לא נתתי משמעות כזאת גדולה לכאבים קטנים שבאים והולכים ועכשיו אני לא מצליחה להתרכז בחיים שלי מבלי לסבול כל הזמן מבעיה כלשהי, ואני כבר כבר בטוחה שזה נפשי, כי.. זה לא יכול להיות, אני כמעט בטוחה שזה בראש שלי.

אולי זאת טראומה, או חרדה מקשיים, יותר הייתי מתחברת לחרדה משינויים משמעותיים.

אני מנסה לעשות דברים שיעשו לי טוב, דברים שישכיחו ממני את הכאבים את הפחדים.. אבל..

אין הרבה דברים כאלה, וקצת קשה לשכוח ממה שהיה, אם יש לך בדיקות כל הזמן.. ואני מפחדת מבדיקות.. אוחח כמה שאני מפחדת מבדיקות.

אני מפחדת לקבוע דברים לטווח ארוך, כי אני באמת ובתמים לא מאמינה שאני אגיע למועד הזה..

אני.. לא מצליחה לראות את עצמי חיה בצורה נורמלית.

דאמט למה כל כך הרבה בעיות? אני לא מצליחה להבין, ואמא שלי גם כן, היא לא עוזרת לי בהרבה.

היא רוצה שאני אלך לכמה שיותר בדיקות ולכל ההפניות שנתנו לי כדי לשלול כל דבר,

ואני יודעת שאחרי שהבדיקות האלה יגמרו , אז יהיו עוד בדיקות, כי אין חלק בגוף, שלא עושה לי בעיות.

וברגע שאני התחלתי לחשוב שכל העניין של הניתוח נגמר.. אז התקשרו אלי ממרפאה ואמרו לי שקיבלו את התוצאות של הניתוח שלי וקבעו לי תור..

ואני מפחדת לחשוב..אפילו לחשוב..

אני נזכרת.. אותו ערב שקבעו לי ת'תור המזדיין הזה אחרי שעות הפעילות של הרופאה.. לבוא עם ההורים לדון בדחיפות על הניתוח.. אני זוכרת.. ועל מה יש לדון עכשיו?????? על מה?????

כוס עמק.. שידונו כבר על איזה ארון יש להכין בשבילי.. דאמט.. בא לי לחתוך את עצמי לחתיכות.

נשבר לי מזה..

כל הלחץ האינסופי הזה..הבגרויות.. יום למחרת התור לרופא.. עבודה,תאטרון... יום רביעי את התור לאולטרה סאונד לשלילת אבנים בלאט בכיס מרה.... כוס רבאאאאאאאאאאאאאאק...

נשבר לי.. בלאט.. אף פעם לא חשבתי שאני כזאת פסימית..

אף פעם לא הייתי במצב כזה.. אף פעם.. ואני כבר לא יודעת מה יותר מדורדר אצלי המצב הבריאותי או הנפשי.. ואם אין  שום תקווה שיום אחד אני ארגיש טוב עם עצמי.. שלא יכאב כלום .. אז זין על החיים האלה.. מי צריך את זה בכלל .

 כמו שאמרתי.. עוד כמה רגעים גם התחושה הזו תעבור.. כמו כל רגע ייאוש.

פשוט למדתי להכיר את עצמי.

מחרתיים.. יש לי תור לרופאה .. מחרתיים יהיה בדיוק חודשיים ושבועיים לניתוח שעברתי ובדיוק חודשיים ושלושה שבועות לאותו יום רגיל שהלכתי לאולטרה סאונד ומיהרתי לא לאחר לתאטרון. אני ממש מקווה שמחרתיים אני אבוא לתאטרון.. לא כמו בפעם שעברה.

יום שני מקולל.