אני לא יודעת מה אני צריכה, אני לא רואה בעולם הזה משהו שיספק אותי.
אני מצטערת מאליש, אני מצטערת אם פגעתי , אני מקווה שתמצא בחורה פחות מתוסבכת ממני, אני מצטערת שאני יוצאת הצד הרע בכל הסיפור,
אני שונאת פרידות אבל.. לפעמים עדיף מוקדם מאשר מאוחר..
אני מצטערת שאני לא מסוגלת לתת זמן ולהבליג.
זה פשוט... לא זה.
אני יודעת שנשבעתי לפגוע בכולם , אבל בך אני לא רוצה.
ואני שוב מצטערת .
לפעמים אני רוצה לסגור את עצמי בתוך חדר אטום מבפנים ומבחוץ ולחכות שיגמר לי האוויר... לתת לעצמי למות מוות מייגע ואיטי..
ולהיות גאה בזה שאני מענישה את עצמי על זה שאני.... מה שאני!
אני.. לא מסוגלת לחיות עם עצמי, לא מסוגלת.
אני לא יודעת מזה התקופה הזאת.. אני לא יודעת כלום.
הראש שלי מתפוצץ מרוב שיש שם כל כך הרבה מחשבות.
למה אני מקררת את עצמי?
למה אני מעמידה חומות?
למה אני לא יכולה פשוט להיות נורמלית?
להרגיש טוב?
לחייך?
להנות?
שהראש שלי יהיה ריק מאימוציות?
מי לעזעזל שם עלי את הסורגים האלה?
למה אני לא יכולה פשוט להיות מישהי אחרת?
אני מסתכלת על עצמי במראה..
ומחפשת דרכים יצירתיות להרוס את מה שאני רואה.
אני שונאת את הציניות שלי.. שפוגעת בחברות הכי טובות שלי.. שפוגעת בכל בן אדם שנמצא סביבי.. פעם חשבתי שהציניות שלי היא תכונת אופי שאני גאה בה.. אני לא.
ואני לא שולטת בזה.
אני שונאת את העובדה שאני צריכה להגיד לאנשים את הדברים שלא צריך להגיד ואת מה שצריך אני אף פעם לא אומרת .
אני שונאת את העובדה שכשרע לי אני פשוט הדבר הכי משמח ומאושר שיש.
אני שונאת את העובדה שכשאני חסרת ביטחון עצמי אני מתנהגת כמו בן אדם הכי בטוח בעצמו שיש ובדרך גם דורכת על אנשים יקרים.
אני שונאת את העובדה שברגע שאני מרגישה שאני יכולה להפגע שוב.. אני בורחת.
אני שונאת את עצמי.
אני שונאת את מה שאני.
אני שונאת את מה שהפכתי להיות.
אני רק רוצה להיות מאושרת.
ואני בחיים לא אהיה.
בחיים לא.
וכן אותו בן אדם צדק... אני שרמוטה. הוא צדק כשהוא הגן על החברים שלו... אני חרא.. אני זבל. כל מה שאני עושה זה פוגעת באנשים.....
ואנשים כמוני נשארים לבד.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
