הבנתי, הנה, ההכחשה , אני בדיוק נמצאת באותו מקום שבו באמת לא מודעים למצב, אבל אני מעבר לזה, אני מודעת. אני הבנתי תפסתי את זה, ניתחתי את המצב שלי, זה התחיל ממזמן, המון שנים לפני שבכלל ידעתי שיש כזה דבר נפש, כבר אז הייתה לי בעיה עם בדידות וחוסר מסגרת, בגיל 10 הפסקתי ללכת לבית ספר, ולא היו לי ממש חברים, ככה שיצא שהייתי יושבת הרבה מאוד זמן בבית לבד, עד שהגעתי למצב שהייתי ממש מדוכאת, אז עוד לא ידעתי שיש דבר כזה דיכאון, באותה תקופה חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, שאני חולה שאני משתגעת, כשהייתי חוזרת למסגרת זה היה עובר, בגלל זה פחדתי מהחופש הגדול כל כך פחדתי מהבדידות והלבד הזה שהיה משגע אותי,
לפני בערך 4 שנים זה התחיל, מחשבות משונות, מצבי רוח משתנים, והצד השני של העולם שהתחיל לפרוץ אחוצה, לא נתתי לזה משמעות בכלל, הייתי מעסיקה את עצמי כל הזמן ככה שלא יצא לי להיות לבד כמעט, אחרי בערך שנה, התחילו המחשבות ההזויות, דברים שהתחילו לקפוץ לראש, אחרי זה התחילו תקופות שאהבתי להתסגר בבית, להתבודד, ואז המצב התחיל להחמיר, העולם כבר לא נראה כמו שהוא היה פעם, המשמעות לחיים התחילה להתטשטש והיעלם, המחשבות שיש עוד משהו בתוך הראש הזה, התסבוכים עם האישיות שלי, שנאה כלפי עצמי, דברים שאהבתי לעשות פעם כבר לא עושים לי כל כך טוב, וגם החברים שלי כבר לא באמת חברים ורק מכניסים אותי ליותר ויותר דכאון, רצון לברוח מכולם ולנתק את כל הקשרים, הבוקר כבר לא כמו פעם, הוא כבר חסר משמעות, וזה רק מחמיר ומחמיר, אני לא באמת מנצחת את זה, אני נותנת לזה לנצח אותי, כי אני מתכחשת, לעובדה שאולי אני צריכה עזרה,כלשהי לפחות.
פגישות בתאטרון שפעם היו בשבילי כמו בריחה מהמציאות עכשיו מעיקים עלי ומכניסים אותי עוד יותר לעולם המסריח שיש לי בראש, המוזיקה שפעם אהבתי כל כך לוקחת אותי למקומות מסוכנים בתוך המוח שלי , אפילו סופי השבוע כבר לא עושים לי טוב, ולא מהנים כמו פעם, רצון מוזר פשוט לסיים עם הסבל הזה, והידיעה שאם זה נמשך שנים זה ימשך נצח. ולעולם לא יעבור, לא משנה איפה אני, ומה אני עושה העולם בתוך המוח שלי ממשיך להתקיים ואני מרגישה כאילו שהרבה מאוד נמלים עוקצות אותי מכל צד בגולגולת.
זה מוציא אותי מדעתי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
