בזה אני מנותקת. ונשארת מנותקת.
אני מנסה להעביר מילים להעביר את ההרגשה, אבל אצלי זה שונה,
הפירוש, המשמעות. זה שונה .
אצלי זה כואב, אצלה זה שמח, מיוחד, רומנטי, אצלי זה מעביר זרמים מוזרים בגוף של משהו שפאקינג לא קיים, אז מה טוב בזה?
אני אפילו לא מסוגלת להעביר את ההרגשה, כאילו הכל כל כך מתוק, וברקע יש קול של מכשפה מרושעת שלוחשת לה לבוא והיא הולכת, ואני מנסה להגיד שזאת פאקינג תרמית, שלא תלך, אבל היא רצה, בחיוך נאיבי ומטופש, אני שונאת את זה.
כן כן, בואי, תתקרבי, תישרפי, שיכאב לך. פאק .
יש איזשהו גבול בין שתי הבחירות האלה, של לחפש, לבנות לבין להרוס ולאבד?
מה ? מה יהיה בסוף?
איפה הצבע הירוק, הכתום, האדום והתכלת שמתחברים ביחד וגורמים לי להרגיש שכאב עובר כשאנחנו ביחד,
למה הן מכאיבות? למה הן כל כך ציניות? כל כך קרירות? כל כך קנאיות? כל כך רכושניות? כל כך צבועות? למה ? איפה הגשר?
איפה הנקודת מפנה? איפה המשהו הזה שיגרום לי לחבק אותם והחיים יעבירו את הרגע הזה בסלואו מושיין כדי שזה יהיה יותר משמעותי?
לאן נעלמתן?
http://www.youtube.com/watch?v=6QDOUKpURvM&feature=channel_page
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Mind Factory
