Angel Fall

האם אלפי סליחות יגרמו לדברים להיות אחרת?

אם כבר פגעתי? כבר הכאבתי? כבר שברתי? סליחה אמנם מכפרת על חצי מעשה אבל היא לא מוחקת את הנעשה לצמיתות.

אסור לחשוב? אסור לשקוע? אסור? איך זה שתמיד רציתי להיות ידועה בכח שלי לא לאבד תקווה ועכשיו אני מתחננת לטיפת אור?

ובלי להתבכיין הרבה, הכל סתם אותו דבר, אין ריגושים, אין שיכרון חושים, אין את הרצון סתם להתפרפר ולהתחרפן, אין כלום.

הם הולכים , באים, מחייכים, צוחקים, כועסים, משתעממים, הולכים, חוזרים, שוב הולכים, חושבים, ואז הולכים. ככה כל יום.

ואני מסתכלת, מתעצבנת, נרגעת, מתבאסת,דומעת, מסתירה, מחייכת, צוחקת, שוב מחייכת, באה, מצטערת, הולכת, חוזרת. וככה כל יום.

ולי נמאס כבר.

ובא לי לברוח.